מי שחלם לו ונגמר לו החלום

מי שחלם פעם לסיים מרוץ 10 ק"מ על הרגליים סיים את חצי הישראמן בכיף, מאושר והאמת….בחלום זה היה הרבה יותר קשה.

אחרי מספר שנים שבהם כבשתי אט אט את פסגות הריצות הבינוניות והארוכות, חצאי מרתון ומרתון וטריאתלון הפך לדבר שבשגרה החלטתי בקיץ שהגיע הזמן לסמן פסגה חדשה.
ההתלבטות גרמה "לבלבה" לא קטנה. למה ? מתי ? איפה ? האם בכלל זה נכון לי ?
ההחלטיות של רן וגווין הייתה חד משמעית. ככה ! בינואר ! הישראמן באילת ! כן, זה מאד נכון לך !
אחרי כזו החלטיות לא נותר לי אלא להנהן בראש ולעבור ל MODE של "נעשה ונשמע".
כן. בטח. מייד…הלוואי וזה היה פשוט כל כך. גם זה לקח זמן. לקח עוד קצת זמן עד שממש שכנעתי את עצמי ושתפתי את המשפחה ( ענת, לירון ונגה הם הגיבורות האמיתיות ). עוד קצת זמן עד שהופכים את המילים לכוונה ונרשמים, ועוד קצת עד שכוונה הופכת למעשים וממש מתחילים להיצמד לתוכנית האימונים.
ארבעה חודשים של עליות, ירידות, שחיות "ארוכות", ריצות בכל מזג אוויר, ג'לים, חטיפי אנרגיה, כביסות שלא נגמרות, השכמות של תרנגול ו…ביצים של תרנגולות.
ארבעה שבועות לפני אני מתייצב למחנה אימונים באילת. את השנה האזרחית מקבלים על המרפסת של אכסניית הנוער באילת. בשישיבת אנחנו עושים היכרות רטובה עם הים, היכרות אישית ואיטית לשריר הארבע ראשי עם העליות לנטפים וההמשך עד סיירים והיכרות לברכיים עם הירידות בחזרה לאילת. מחנה מצוין עם טיפ חשוב ממקסים על ההזנה הנכונה במהלך התחרות.
שלושה שבועות לפני, יום שישי, אימון ארוך אחרון. העליות לא נגמרות בנחשון וריצת ההחלפה היא רק קינוח. גווין מודיע בתדריך מיוחד שהגיע זמן ה"טייפר". הללויה ! הגוף מתרווח, הלב שמח והריאות..נדלקות. הופס דלקת ריאות. חולשה גדולה. שבוע השבתה וגווין ממשיך לעודד ( תירגע – פשוט לקחת את ה"טייפר" ברצינות מידיי ).
שבוע לפני מתחיל לצוף הלחץ. המחשבות הרעות עושות גלים : אני בכלל מוכן ? מה עושים עם העלייה לנטפים ? רן בקונטרול מרחוק וגווין מקרוב מחזירים אותי לקרקע.
שלושה ימים לפני. בדיעבד היה עדיף שאולי לא אגיע לעבודה. אני קצר רוח, עצבני, מפוצץ ישיבה, מנותק ובעיקר מתנצל – סליחה, יש לי ישראמן על הראש.
יומיים לפני, בדרך לאילת. כולם באוטו – ענת, לירון, נגה והאופניים. חמש שעות של שירי ילדים מחזירים לי את הביטחון. אני מרגיש טוב.
יום לפני. הכנות אחרונות, בדיקת ציוד, תדריכים, חיבוקים עם חברים וואללה…אני באמת מרגיש טוב. אני ממש הולך לעשות זה.

      
יום שישי. חמש וחצי כל משפחת סלה לדורותיה בחוף לפני הזינוק. מרוב מתח אני מזנק עם הקבוצה הלא נכונה ( אני כבר שייך לקבוצת גיל 39+ ולא – ). זה נגמר מהר משחשבתי.
ביציאה עם האופניים נפרדתי מאשתי והבנות ועכשיו רק אני והאורבאה. עד סיירים אני מרגיש חזק ושומר על מרחק סביר מהחברים לאימונים ( רועי ואייל ). מגיע הסיבוב, הרוח הנגדית והאטה. הדרך חזרה ארוכה. הר חזקיה מתעקש להישאר במקומו ולא להתקדם קצת לעברי. מה אכפת לו ?! אם ההר לא בא למוחמד…מוחמד יגיע אל ההר. ועוד איך הגיע. החלפה רגועה, כדור מלח, מים ואני יוצא עם ניר לדרך. אני במצב רוח פורימי. מתבדח עם הרצים מסביבי, "מתפרצף" למצלמה, מצמיד אלינו ניידת משטרה עם מוסיקה מקפיצה לכל אורך שדה התעופה ונכנס לאטרף של ריצה בטיילת. מגיע למתחם המלון, רואה את שער הסיום ולפניו את לירון ונגה. נותן להם ידיים ורץ את עשרים המטרים האחרונים ביחד איתן. איזה אושר.

ועכשיו שלב התוודות. ראשית לגיבורות הגדולות ענת, לירון ונגה שהצליחו לסבול אותי בחודשים האחרונים. לרן על ההחלטיות. לגווין – איש נפלא, מאמן מצוין וספורטאי למופת. "לגיבורי הישראמן" חברי לעליות עם האופניים ולריצות בירידה אייל, ניר, רועי, דוד ואורלי.

מי שחלם לו ונגמר לו החלום… ואולי התחיל עכשיו חלום חדש….

————————————————————————–

אילן סלה sellai@zahav.net.il