החטוטרת של הגיבן

קל לכתוב על הצלחות גדולות.
קל לדבר על מה שהולך לנו טבעי וטוב.
אבל לא הכל הצלחות.
יש קשיים, יש כשלונות בדרך.

לכל אחד יש את השדים הפנימיים שלו שמפריעים, מקשים ומעכבים.
השאלה היחידה היא-איך הוא יתמודד איתם ומי ינצח בסופו של דבר.
התשובה אינה חד משמעית.
יש עליות ומורדות במאבק הזה.
יש כשלונות והצלחות בדרך.
העיקר שלא מפסיקים לנסות.

רציתי לכתוב כאן על משהו שונה הפעם.
על החטוטרת של הגיבן.
כן, עדיין בתחום הספורט הנפלא הזה שכולנו עושים.
ודווקא החלק הפחות סימפטי, הפחות מדובר והיותר קשה שבו.

יש פתגם שמתייחס לחטוטרת של הגיבן.
הרי זה משהו שקיים בו מעצם מהותו.
אין הוא יכול להסתיר אותה.
הוא מאד מתענה מעצם היותה.
היחיד שסובל ממנה זה הוא עצמו.

לכן ללעוג לחטוטרת של הגיבן-זה הכי נמוך שאפשר לרדת.

רוב המתאמנים שעוסקים בטריאתלון שוחים במים פתוחים כחלק משגרת האימונים.
הרי החלק של השחיה בתחרות עצמה היא בים, בסופו של דבר.
כמעט לכולם זה רק עוד אימון שעושים.

עבורי, השחיה בים איננה סיפור פשוט שכזה.
מה שלאחרים הינו טבעי-עבורי זה מאבק ממושך להתגבר על הפחד.
כן, אני טריאתלטית
וכן,אני פוחדת לשחות בים.
וכן, אני מאד מתביישת בכך.
עבור מי שלמדה לשחות רק בגיל מאוחר בחייה,זה לא טבעי ומובן מאליו.

זו החטוטרת שלי.

מי שמכיר אותי יודע שאני מגיעה בכל זאת לכל אימוני הים של הקבוצה.
לפעמים מעיזה, נכנסת ושוחה-והרבה פעמים לא.
אני גם הולכת לשחות בים לבדי עוד כמה פעמים בשבוע.
מקווה שיום אחד החשש יחלוף ואני אהיה כריש במים.
לא מוותרת.

עשיתי כבר הרבה טריאתלונים ב-3 השנים האחרונות.
בכל פעם ידעתי שברגע שבו סיימתי את השחיה בים-סיימתי את התחרות.
כי מה עוד נשאר לי אחרי החשש הגדול?
לרכוב?לרוץ?
נו, באמת!

ההישג הכי גדול מבחינתי היו 3 טריאתלונים אולימפיים שהצלחתי לעשות בשלמותם בשנה האחרונה.
ובהם שחיתי 1500 מ' במים פתוחים.
אבל עדיין זה לא סוף פסוק וזו לא סוף הדרך.

היו פעמים שההתמודדות היתה למעלה מכוחי.
אז ויתרתי על השחיה. המשכתי ברכיבה ובריצה, ובסיום התחרות פסלתי את עצמי.

העיקר שניסיתי. העיקר שממשיכה לנסות ולהתגבר.
והרי בסופו של דבר זו מהות כל הדברים שאנחנו עושים.
דליה מיכאלי, אנדיור