דיווח שני משמוני

אני, מה בסך הכל רציתי?
רציתי לקום בבוקר בלי לחץ, לעמוד בתור לרכבל העולה לנקודה הגבוהה ביותר במון בלאן ולשבת שם כשעתיים בגובה של כ 3800 מטרים
מה בסך הכל רציתי?

אז להבדיל מאתמול, הגעתי לרכבל מוקדם, רק כדי לגלות שהתור אינו של שעה, כמו אתמול, אלא רק של 45 דקות. נשמתי עמוק, שמתי אוזניות עם מוזיקה מצויינת שאור, הבן שלי, הוריד לי ונעמדתי בתור.

45 הדקות עברו מהר ומצאתי עצמי עומד מול הקופאית. עם הקבלה, גם קבלתי כרטיס קטן שאומר לי שהרכבל שלי הוא מספר 34!!!! והוא יוצא בעוד… שעה וארבעים וחמש דקות
אין מספיק סימני קריאה במחשב הזה כדי להעביר את תחושתי

חזרתי למלון ובשעה 12:10 הנקובה חזרתי, רק כדי לגלות שהרכבל הנוכחי הוא מספר 29. חשבון פשוט של 10 דקות (לפחות) לרכבל וכבר הגענו לשעה 13:00, נכון?
אז זהו, שלא! רק בשעה 13:25 מצאתי עצמי בדרך למעלה, עולה לגובה של 2300 מטרים ומשם לרכבל הבא שעולה עד ל 3800 מטרים מעל פני הים
הנופים פשוט עוצרי נשימה וכשמגיעים למעלה מגלים ש:
גם אם רוצים לרדת מיידית, אי אפשר וצריך לחכות לרכבל מספר 18 היוצא ב 15:20 ( אהה! )
ו.. המצפה העליון סגור בגלל תקלה טכנית (שכמובן לא הודיעו עליה למטה)
למעלה, יש הרבה זמן לחשוב. מזג האויר מדהים וניתן לראות עשרות מטפסים בדרך לפסגה (אם ירצה השם, בשנה הבאה, בפסגת מון בלאן הלא בנוייה)
כמובן שקרררר למעלה והרוחות נושבות בעוז. שלג יורד כאן כל השנה

ב 15:20 (טוב, 15:35), יורד לתחנת האמצע ומשם בריצה למטה
החווייה הגדולה ביותר שלי בדרך למטה הם הצבעים. הכל ירוק ובהיר ונקי וחזק

אני חושב הרבה על התחרות. מתרגש ומפחד. הלא נודע הוא גדול וזו בעצם הסיבה שבגללה אנחנו מתמודדים עם מטרות כאלה. לא?

הלא נודע בתחרות כזו גדול מהנודע. איך ארגיש אחרי כל כך הרבה שעות, מה יהיה מזג האויר, מה יקרה אם אפול ואפצע ועוד מחשבות רבות

כמו שאני תמיד אומר לכם, אין לי ברירה אלא לסמוך על האימונים ועל הניסיון שלי
מחר בשעה 20:30, אצא באוטובוס לקורמאיור, איטליה, בצד השני של מנהרת מון בלאן, משם תצא הריצה בדיוק בשעה 00:00 בשבת בבוקר

מחשבות אחרונות לפני.. מחר
רן שילון

      אמצע הדרך                                                         בדרך למעלה

   מטפסים בדרך לפסגה                                             מדרגות מהשמיים      

              עדר עיזים בדרך למטה