"פעם שלישית – מסורת" אומרים המהדרין, ומכאן שהשנה נולדה מסורת חדשה. עם זאת, הכתרת מסורת חדשה היא חרב פיפיות, שכן היא מטילה על כתפינו את עול ההמשכיות. השגרה, לעומתה, מילה המזוהה לעיתים עם תחושת שחיקה ומיאוס, מפתה אותנו לשבור את גבולותיה ולהמציא הכללה רחבה יותר עבורה.

אני גאה לקחת חלק זו הפעם השלישית במחנה שמסכם שנה של עשייה ספורטיבית ולהנות מתחושת הלכידות המאפיינת אירועים מסוג זה. עם זאת אני לא יכולה שלא לחשוב על חבריי שנבצר מהם להשתתף הפעם, מחשבות המעלות זכרונות של מסורות עבר (והווה) אשר אני מקיימת באדיקות, ובצער המתלווה לפעמים בהן נבצר ממני לקיימן. כילדה פחדתי ש"שבירת מסורת" תרדוף אותי ותצטייר בזכונותיי הבוגרים כלבנה חסרה בחומה.

בבגרותי (היחסית) אני מגלה כי טעיתי, אירועים בודדים אותם החמצתי אשר בזמנו הרגישו כמו חור גדול וחסר תקנה נדמים היום כפיקסלים לבנים בודדים, כמעט חסרי הבחנה בתוך ים של פיקסלים צבעוניים המייצגים את האירועים בהם לקחתי חלק. כאשר אני מסתכלת על האימונים שערכתי דרך אותן משקפיים, אני מגלה מגמה דומה: את מרבית האימונים קשה לזכור; זוהי התמונה הגדולה והצבעונית שמאחדת את כולם ביחד וממלאת אותי בתחושת שמחה והישג.

המחנה האורבני שבהגדרת תפקידו נועד לפקוח את עינינו לטבע עירוני וליופיו הופך, לאט לאט, ממסורת המדיפה ריח חג לשגרה העטופה בהילה זוהרת לא פחות. שכן את החגיגיות האורבנית מהקיץ שעבר נשאנו איתנו במהלך השנה ולמדנו לייצר אותה גם בימי חול, פעם אחרי פעם. המציאות העירונית שמשתקפת מבעד עיני מעוצבת במידה רבה על ידי חוויות שעברתי ולכן יפו וזוהמת השוק הופכים להיות תזכורת לריצות משמחות, הניכור התל-אביבי הופך ממאיים לחברותי כיוון שהוא מאפשר לי לצפות על המתרחש כבלתי נראית, וירושלים, אפילו ירושלים, הופכת מהעיר שמעבר להרי החושך לעיר שלי. אני אולי לא אוהבת אותה, אבל רצה בה, ואפילו קוביית קרח כמוני מתרגשת לראות שמש זורחת מעל הרים בוכים.

אם המחנה הוא אתנחתא המאפשרת להסתכל אחורה ולסכם, הרי שהשנה נפתח עוד האופק וריצות החוויה הפכו לחלק אינטגרלי מאורח חיינו. אירועים שבעבר היו יוצאי דופן הופכים לשגרה, אולם בניגוד לציניקנים בעיני שכיחותם אינה גורעת מקסמם. אני לא מאמינה שיש מכסה של אירועים משמחים שניתן לקחת בהם חלק כפי שאיני מאמינה שהריצות המיוחדות תפסקנה לרגש אותנו. החופש, הקיץ, ההנאה והייחוד – אלה תחושות בהן אנחנו בוחרים יותר מאשר מציאות הנקבעת על ידי אלמנטים חיצוניים.

ריצת הסליחות הירושלמית מהווה הוכחה נוספת שהיופי הוא בעיני המתבונן; אף האור, הנעדר בימים של חול מעיר הקודש, זורח במלואו בעת זו. הלכידות הקבוצתית המבדילה אותנו כקבוצה מסביבתינו מעורפלת בהמצאותינו בסביבה זרה. פתאום לא ברור מי השונה ומי הרגיל, שכן זרים היינו אלה לאלה אך בתוך הזרות גם עניין הדדי במנהגים המשונים. אלה קמים לפנות בוקר לריצתם ואלה לתפילתם והפעם נדמה שאלה ואלה מונעים על ידי אותו מנגנון פנימי המזמר מנגינות משונות.

בלב החדשנות והיציאה מן הגבולות פועמת השגרה, בקצב קבוע ויציב של טפיחות רגלינו על המדרכות, פעם בתל אביב, פעם בירושלים, פעם בשבילי בן-שמן או בחולות החוף. זוהי השגרה המקלה את עול נשיאת המסורת שכן היא מבטיחה, קרה ובלתי מתפשרת, שגם מחר נרוץ.
רוני ארבל