פרק ג'
הוי כנרת שלי – ההיית או חלמתי חלום

יום שישי השכם בבוקר, גידי ואני יוצאים לרכיבה מבית הלוחם, הפעם לבדנו. העלייה לגבעת משואה תלולה ומאיימת. פתאום, תוך כדי דיווש בעלייה, אני חש ש"קל לי" לסובב הפדלים. מבט מטה מגלה לי, שיט!!, השרשרת נקרעה ואני מסובב "על ריק". עומס הלחיצה של שנינו על הפדלים קרע את השרשרת. אנו עולים על המדרכה וגידי מסתכל עלי בחוסר אונים כזה ועיניו כמו אומרות; "כל השבוע חיכיתי לרכיבה הזו ועכשיו נחזור ברגל?". אני כובש עיני בקרקע וחושב על העובדה שמעולם לא החלפתי שרשרת אופניים ואין לי כל נסיון בכך. אולם מצד שני, בשעתו, פרסתי זחל בנגמ"ש בלבנון וזה…די דומה.
בביטחון מדומה אני נוטל את האולר הרב-שימושי מתוך התיק האחורי, אשר בו מכשיר קטן לפתיחת השרשרת והחלפת החוליות. אני מפעיל את בלוטות האילתור ומנסה ללמוד כיצד להשתמש בו. אנו הופכים את האופניים וגידי מועך בזרועו האחת את ה"אוזן" הקפיצית שדרכה עוברת השרשרת כדי לקרב את החוליות הקרועות זו לזו, ואני מתפעל שוב ושוב את המכשיר באמצעות שתי ידיי שהפכו שחורות ומשומנות, תוך שאני ממלמל אינני-זוכר-מה.
הרי לכם, איפוא, קונצ'רטו לתיקון שרשרת ב"שלוש ידיים" עם קורטוב "מזל של מתחילים" מהול בזיעת גברים נוטפת, ובסה"כ עשרים דקות ואנחנו שוב על האופניים. עולצים וקלי רגליים כאלה, והעיקר; לא מוותרים.

מולנו מתנשא היישוב ההררי "הר-גילה". "בא נעלה לשם, פעם עליתי" מציע גידי. אני מזכיר לו שאחיתופל הגילוני יועצו של דוד המלך ולאחר מכן של בנו המורד אבשלום, התגורר במקום, וממנו השתרש הביטוי התנכ"י "עצת אחיתופל". ואכן, עצת אחיתופל!! והעלייה מתבררת כלא סימפטית מבחינת השיפוע, בעיקר בתחילתה ובהמשכה, בעוברה בסמוך לכפר הערבי וולג'ה.
נעים או לא, כחמש מאות מטר לפנינו אנו רואים רוכב כביש מטפס אף הוא. "קדימה בא ננסה להשיג אותו" אני מזדעק וממריץ את גידי אך טנדם בעלייה זה כמו "הנד ברקס" משוך בירידה. מצד אחד ההילוכים "נגמרים לך" מהר מאוד עקב כובד המשא, ומאידך עקב המסורבלות והאורך של האופנים אתה לא יכול בשום אופן, לעמוד על הדוושות ולרקד ו"לענטז" כמו באופני כביש רגילים.

בסוף העלייה ליד הכניסה לישוב הוא עצר ואנו עושים היכרות ומתברר שהוא "טיפוס" כבן שישים, אמריקאי עם זקן ופיאות וציציות מתנפנפות מעל הטייץ. בחור "משוגע לאופניים" שרכב והתחרה עוד לפני 30-40 שנה בארץ ובחו"ל עוד לפני שבאיגוד האופנים התחילו לריב.

יש לו אופניים מגניבים, "קסטרל", ואוכף מעור "ברוקס" שיש רק "למבינים". הוא ניגש אלינו, מתלהב ומלטף את הטנדם היפה של גידי ומיוזמתו מתחיל בהסבר על יחסי התמסורת של הקראנק ואיזה גלגל"ש עלינו להחליף כדי לנצל את המומנטום ומהו מיקום האופטימלי של הכיסא האחורי ומרגע לרגע עיניו נוצצות יותר ויותר.
אנו נפרדים ב"שבת שלום" והוא ממשיך לבדו לכיוון גוש עציון. כלשעצמי, אני די מחבב אנשים קצת מוזרים ו"משוגעים לדבר" שכן אילו כולם היו אותו דבר היה העולם מקום משעמם להיות בו. כשאני רואה לעיתים את חברינו הרוכבים ב"משולש" או בתחרויות אני מרגיש קצת סטגנציה ואחידות מוחין. כולנו הרוכבים, נראים ומתנהגים אותו דבר. אותם בגדים ואותן קסדות ואותן מניירות ואותם "גרביים מנדפים". זה די נחמד ומרענן איפוא, לראות אנשים קצת "אחרים" שחיבתם וידיעתם באופניים לא נופלת מכל רח' החשמונאים בתל אביב על נפיחותו ונוצצותו.

הימים חולפים וכך מזה כמה חודשים אנו רוכבים כמעט מידי שבוע ונכנסנו קצת לשגרת רכיבות. אני מרגיש שצריך לשבור אותה ולגוון באתגרים חדשים.

נודע לי על מסע סביב הכנרת שהוא חלק ממסע בינלאומי המכונה "גולדן רינג". ישנו מסלול קצר סביב הכנרת ומסלול ארוך הכולל טיפוס לגולן מהעלייה התלולה ביותר בישראל, אֵם כל העליות, הלא היא עליית "מבוא חמה". תחילתה בחמת גדר שבאפיק הירמוך ועד "מצפה השלום" שליד קיבוץ כפר חרוב בדרום רמת הגולן.

לעלות בטנדם את מבוא חמה זה ממש טירוף ובאמת במחשבה לאחור, לא היו כלל טנדמים במסע. אנחנו מתאמנים על עליות שלא חסרות באיזור ירושלים אבל עדיין מתלבטים.
האם נצליח? גידי, שלא מכיר את העלייה קצת חרד ואני שעליתי אותה כמה פעמים חרד עוד יותר. כמעט היסטרי. האחריות שלך כלפי הרוכב השני היא טוטלית. אם "נגמרים לך הפדלים". פשוט נופלים. לא נעים.

אופני טנדם אינם אופנים רגילים. באופניים רגילים יש לך תמיד OVER DRIVE כזה, אשר ברצונך נעמד וברצונך מתיישב. ברצונך מזגזג וברצונך חוגג ומתמוגג. בטנדם, אין אפילו פריווילגיה לעצור באמצע, בעיקר בגלל שלא תוכל, טכנית, לזנק מחדש.

הזינוק למסע נקבע לשש וחצי בפאתיה הדרומיים של עיר הקודש טבריה שם הוקם פארק חדש – מומלץ אגב. ערב קודם אני מתקשר לכל מיני גבאים של בתי הכנסת בטבריה לחפש מנין לתפילה בנץ החמה. הגבאים החביבים מסייעים בידי ואיתרתי שני מקומות אופציונלים בהם יש תפילה מוקדמת המכונה "מנין פועלים". הדפסתי מפה והתעמקתי לי בתצ"א של טבריה בגוגל כדי לא לבזבז זמן בבוקר בחיפושים.

אשמורת תיכונה. מעמיסים הטנדם על הרכב ומגיעים לטבריה היישר אל השוטר המשופם החוסם את הכביש, אשר מודיע לנו שעקב המסע ומאות הרוכבים, לא ניתן להיכנס לטבריה. "תבואו מלמעלה, מפוריה" הוא מסמן בידו תנועה מעגלית. מחוסר ברירה אנחנו נכנסים לחניית הנכים בשטח הריכוז (שזה כמובן בניגוד לאינסטינקט הרגיל) ולפתע אני נלפת.

הקדיש!! אבוי! מה יהיה עליו !? לא פספסתי עד היום שום קדיש בשום תפילה. איך אוותר עליו?! מחשבותי דוקרות; מה לא עשיתי בסדר, אולי הייתי צריך לישון בטבריה או לצמצם טווח. אני כועס על עצמי, אובד עצות.
עוד חצי שעה הזינוק ואני מרגיש רפיון ותסכול איום. מעיי מתהפכים בקרבי. לא נעים לי מגידי ולא נעים לי מאבא. זהו מצב שפתאום הכל נראה מעיק. הכנרת – סר חינה. העלייה לגולן נראית לא עבירה. כל הרוכבים מסביב נראים בבגדיהם הססגוניים כמו ליצנים עצובים. אני ממש מורט שערותיי ושותק. גידי מרגיש שאני לא כתמול שלשום ושותק גם הוא.

בעצבות רבה אני מתפלל ביחידות סמוך לנקודת הזינוק, מקפל את הטלית ומסתכל על כל מאות הרוכבים שלפניי, חלקם ממתינים לקבלת המספר וחלקם עם קסדות ממתינים לזינוק.
לפתע תוקף אותי פרץ של אדרנלין ואני מגייס את כל הבטחון העצמי שיש לי, עולה על סלע בזלת גבוה וצועק בקול רם:

"חברים! סליחה! אני צריך עזרה". מאות עיניים מופנות אלי בדממה ובענין. "אבא שלי נפטר לפני מספר חודשים ואני צריך להגיד קדיש. אני אודה לכם מאוד אם תוכלו לענות אמן". אני שומע רחש בקהל. חלק מחפש מצלמה נסתרת וחלק ממתין בדריכות להמשך המחזה.

אני פונה לכנרת ולשמש העולה ומתחיל בקול מרוסק "יתגדל ויתקדש שמיה רבה…". מאחורי ומצדדי אני שומע שאגת "אמן" ואני רואה אנשים מניחים ידיהם על הקסדות… כמו כיפה, ומחכים שאמשיך. "בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה…" אני מסתכל ממול לעבר מצוקי קיבוץ האון לשם, כילדים, הלכנו עם אבא שנים ארוכות לקמפינג, ודמותו של אבא מזנקת לי לפתע מתוך רסיסי האור של הכנרת ואני עוצם את עיני כי אם אפתח אותן פשוט אשתנק.

"עושה שלום במרומיו…" אני פותח את עיני אט אט אל מול השמש המסנוורת בְּרָכּוּת, ורואה את הרי הגולן מזדקפים-מתריסים מולי ואת גידי ששרוולו תלוי על גידמו והוא נשען על הטנדם, ואני חש שאני פשוט בר-מזל בבחינת; "יש קונה עולמו בשעה אחת". ברגע אחד, נעלמים לי כל החששות לגבי העלייה שאת סופה אני רואה מכאן ואני יודע שאני הולך לעלות אותה עם הטנדם, את כולה. ללא כל הפוגה או הפסקה.

אני שוב מודה לאנשים הטובים באמצע הדרך וניגש לגידי שמסתכל עלי בחוסר אמון ולוחש לי; "אנ'לא מאמין… אנ'לא מאמין… אני חושב שאני בסרט".

אנו ניגשים לנקודת הזינוק ויוצאים יחד עם מאות רוכבים לכביש המקיף את הכנרת לכיוון צמח וחמת גדר. אין אף טנדם. זה פשוט בלתי אנושי לטפס את מבוא חמה עם טנדם. אנחנו מתחממים בקדנס מהיר וכמעט כל אחד שאנו עוקפים או נעקפים על ידו אומר לנו "כל הכבוד", "סאלמתק" וכיוצא באלה דירבונים.

הטיפוס הקשה ביותר לפנינו. את העיקולים והסרפנטינות אני לוקח בצידם הרחב כדי ש"הקיר" יהיה תלול פחות אבל אני מרגיש ששריר הארבע-ראשי בירך פשוט מתפקע.

בקטע התלול ביותר ליד המוצבים הסורים הישנים, למישהו לפנינו "נגמרו" הפדלים והוא נופל הצידה עדיין מחובר לקליטים. אנחנו חולפים על פניו, הוא בסדר, רק מקלל קצת.
.
"עוד מאמץ קטן" אני לוחש לגידי בעיניים מלוחות מזיעה ובעצם מנסה לעודד את עצמי. אני מביט אחורה ונדהם איזה גובה עלינו ואיזו תלילות. כמו כל דבר טוב הוא בסוף נגמר … וכדרכן של עליות… הנה לפתע בלי אתראה, הכביש החל מתמתן ורמת הגולן מופיעה במלא הדרה כשבאופק החרמון המושלג. איזו ארץ מגניבה יש לנו.
סמוך ל"מצפה השלום" שליד כפר חרוב גידי ואני עוצרים, מחליקים תקיעת כף וחיבוק גברי. אני נושא עיניי מערבה לכינרת, רואה מולי את טבריה ונזכר בקדיש המיוחד שיצא לי לומר ממש לפני כמה שעות בזריחה על שפת הכינרת.
סערת רגשות בתוכי, כמה הייתי מוכן לתת כדי לראות עכשיו את אבא לדקה. רק דקה.

אפילוג 

כעבור כחודשיים בליל שבת אחד, ואני מזדמן עם ילדיי לבית הכנסת הגדול בירושלים. מקום ענק ומפואר עם מנצח ומקהלה, וחזן עם כובע מתחת לנברשת אדירים. אתה מרגיש לרגע שאתה באחת מהקהילות המפוארות שבבירות אירופה לפני המלחמה.

כדרכי, אני אומר קדיש בקול רם יחסית ובמקרה יצא שרק אני אומר קדיש בכל בית הכנסת הגדול.

התפילה מסתיימת, וניגש אלי בחיפזון ממרומי הבימה, אחד מחזני המקהלה שאיני מכיר, לוחץ את ידי וסח לי בחיוך: "שבת שלום. בפעם אחרונה ששמעתי אותך אומר קדיש… היה זה על שפת הכנרת לפני מסע האופנים לגולן". והוא מוסיף בהתרגשות: "דע לך, שאני ממש שפשפתי את עיני ולא האמנתי למשמע אוזני וכל הדרך חשבתי לעצמי מי זה האבא הזה שזכה שיש לו בן אמיץ כזה שלא מוותר אפילו על קדיש אחד".
הודיתי לו בגרון חנוק. תוך שאני מחייך בכוח ובגעגועים אין-קץ, חשבתי לעצמי מי אני בכלל שזכיתי משך ארבעים ושתיים שנה שהיה לי אבא כזה. מֵענְטֵש.

אך זו כנראה דרך העולם ולהתנגד לה לא נוכל. כל שנוכל הוא לשאוב ולגמוע את החיים על פני האדמה, בגמיעות גדולות ככל שניתן ואפילו לעיתים למצוץ אותם עד כלות כמו ג'ל שכבר התרוקן.
ה' נתן – ונט"ן… לקח, יהי שם ה' מבורך.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אבא.

מוקדש בגעגוע, לאבי מורי, חיים (בן מנשה) הס ז"ל.

למי שמעונין להתנדב במסגרות דומות ניתן להתקשר:

אידוב תורן 054-425-6090 edov.toren@gmail.com

מנשה הס, אנדיור