212 ק"מ של בלטון הונגרי

קביעת המטרות לשנים הקרובות, הביאו אותי לחפש תחרות שתהווה קרש קפיצה משמעותי לקראת הבאות.
המתכון הוא די פשוט סה"כ:
חיפוש של מספר שעות באינטרנט, כמה קליקים נוספים על המקלדת, ממלאים את דף הרזומה המתבקש כדי להתקבל, תשלום דרך הבנק, או בכרטיס אשראי, ואתה בפנים.
עכשיו נישאר להתאמן, להתחרות וזה נגמר.

עשרות פעמים במהלך אימוני הריצות כתבתי את המילים האלו בראש, אבל בכל פעם שאני מתיישב לכתוב יוצאים דברים אחרים. אולי ההבדל נעוץ בעובדה שאת מה שאנו חושבים ומדמיינים במהלך ריצות האימון, איננו ממש חווים בתחרות עצמה.הרגשתי שונה באימונים השנה, מן בגרות שכזאת בריצה, כאילו הכול השתנה, הריצה קלה הרבה יותר והעומק הנצבר תפס מקום מרכזי בבסיס היכולת.

האולטרה בלטון היא תחרות ריצה למרחק של 212 ק"מ סביב לאגם הבלטון ההונגרי, עם ביקור חטוף בהרים מסביב ודרך כפרים שונים השוכנים רובם למרגלות האגם היפיפה.
כשבוע לפני התחרות שאלה אותי עדי האם גיבשתי אסטרטגיה ומה התוכנית? השאלה הציבה אותי בפני העובדה שהמרוץ קרב ואני חייב לגבש תוכנית. האמת שקצת מצאתי את עצמי ללא תשובות מלאות. ידעתי מה אני רוצה לעשות ב 100 הק"מ הראשונים ויכולתי לדמיין אותם טוב, הבנתי מה עלי לעשות ב 60 הק"מ הנוספים והרגשתי בטוח לגביהם.
אבל מה לעזאזל אני עושה עם עוד 52 ק"מ נוספים?

משום מה הק"מ ה 180 העסיק אותי מאוד במהלך האימונים ואיך שהוא חשבתי שאם אגיע לשם, אדע לפי מה שארגיש איך לסיים.
הרבה ריכוז לאורך השבוע הביאו אותי להחלטה על דרך ההתנהלות לאורך המרוץ (המתוכננת לפחות) ולאחר שבוע טייפר רביעי ומסדר ציוד קפדני הייתי מוכן.
האימונים לקראת המרוץ ערכו זמן רב וכללו כמעט כל תחרות אפשרית, כמו מרתון פטרה, מרוץ הפיילוט 24 שעות של פרו ספורט ועז הרים, ה- 100 ק"מ באולטרה ועוד 100 ק"מ במסגרת ההר לעמק.

לכבוד האימון המסכם ניבחר מרתון ת"א כבסיס שלאחריו ארוץ עוד כ- 100 ק"מ בתוך 24 ש' כדי להשלים 140 ק"מ.
מזג האוויר בעיירה הקטנה טיהני ממנה זינקנו ובה סיימנו היה נהדר ביום שלפני המרוץ, ותחזית של מזג אויר קיצי עם גשם לפרקים נראתה לא מאיימת במיוחד.
המרוץ במקור הינו מרוץ שליחים עם אפשרויות רבות בדומה למרוץ ההר לעמק הישראלי, אך ניתנת אפשרות ליחידים לרוץ את המרחק כולו ברציפות בזמן של עד 32 שעות.
יריית הפתיחה בשעה 10 בבוקר הוציאה לדרך כ- 350 רצים מתוכם כ- 100 למרוץ האינדיווידואלי.

הפרפרים בבטן שליוו אותי בימים האחרונים פינו את מקומם להרגשה נוחה, ואני התרכזתי בנתיב שלפניי, לוחץ על הסטופר בכדי לתזמן את האוכל. תוכנית המזון כללה הישענות עיקרית על ג'לים במבחר טעמים משכרי חושים, כדורי מלח, סנדוויצ'ים מזדמנים מלוחים או מתוקים לפי הטעם, ענבים ובננות, סוכריות שוקולד M&M ועוד הפתעות. השתייה התבססה בעיקרה על משקה איזוטוני ומים, ומדי פעם אם ניתן אף מרק.

כבר בשעה הראשונה הבנתי שמסלול שטוח לא ממש קיים בלקסיקון המקומי ואנו הופננו לכיוון ההרים לטפס מעט בשיפועים של 7/11% בכדי לחוות את נוף ההרים המקומי הסובב את האגם בחלקו. השעון הראה 40 דקות ואני איפסתי אותו מחדש לאחר ארוחה ושתייה קלה. מקטעי 40 הדקות היו די מדודים במהלך המרוץ והפכו לפעם ב- 35 דק' ככל שנקף הזמן.
ארבע השעות הראשונות עברו בצורה חלקה לגמרי כשאני שומר ומקפיד לרוץ כמעט ללא הפסקות, חוץ מאשר למלא את הבקבוק, לאסוף אוכל ומדי פעם בזמן האוכל.
כאב קל ראשון הופיע בקיבה בשלב זה ואני בחרתי להתעלם ולהתרכז בריצה. מניסיוני בריצות ממושכות הכאב הוא בלתי נמנע כמעט. בכול מרוץ ארוך הוא יופיע וילווה אותך אם לזמן קצר ויעלם, ואם לזמן ממושך.

הבחירה היא בידי, כך תמיד סברתי. אני יכול להתלונן או לקבל את הכאב ולהפוך אותו לידיד קרוב עד כדי כך שאוכל להתעלם ממנו בראשי ככאב ולקבל אותו בברכה כחבר ושותף לדרך.
המרחק הלך ותפח והרצים של הקבוצות במרוץ השליחים כבר לא נראו יותר באופק וכמות הרצים הנראים לעיניי לאורך הדרך התדלדלו עד מאוד.
כאב הקיבה הלך ותפס מקום של כבוד והיה מופיע פעם בשעה וחצי במשך כעשרים דקות.

סברתי שמדובר בקלקול קיבה, משהו שאכלתי יום קודם וחשבתי שאם אוציא הכול ארגיש טוב יותר.
התפנתי לצד המסלול והקאתי, הרגשתי השתפרה באחת וחזרתי לרוץ.
לאכול היה קשה עכשיו בגלל ההרגשה ולכן המשכתי להתרכז באכילת הג'לים כל 35 דק', מלווים בשתייה וכדורי מלח. נהניתי מאוד מהדרך ובשלב זה גם החלו לרוץ לצידי לפרקים בניי בועז ונועם ועדי גפני שהתלוותה אלינו למטרה זו.
אראל כרגיל בתחרויות אלו נהגה מנקודה לנקודה, מכינה את המצרכים, מנצחת על הנבחרת ומעדכנת אותי בתמיכה הגדולה שמסביבי דרך הטלפון הנייד, במיקומי ובמצב הרצים האחרים על המסלול.
נקודת הביקורת הראשונה, עברו זה מכבר 69 ק"מ ואני רחוק מזמן הגג לנקודה זו. הרגשתי שהתוכנית עובדת היטב.

הערב הגיע ואני חלפתי את קו 100 הק"מ בזמן של 12 שעות בדיוק. לפי התכנון המוקדם, מקפיד לדבוק בזמני האוכל ולרוץ ללא הפסקה כמעט.
כאבי הקיבה הלכו והחריפו בשלב זה ואני נכנסתי לריטואל קבוע של הקאות כל כשעה וחצי לשיפור ההרגשה.
קיבתי הריקה משהו לא הוציאה כלום אבל ההרגשה הכללית השתפרה. זמן היעד הבא מבחינת התחרות היה 111 ק"מ ב 16 שעות והגעתי לתחנה רחוק מזמן זה, גורר כאב קשה מתחת לברך.
היות והתחנה הייתה שונה מן הקודמות ובה פסטה, אורז, מרק ועוד סוגי אוכל בנוסף לביסקוויטים והבננות המעייפים משהו לאורך הדרך, וכן פרמדיק, התיישבתי לאכול משהו ולחבוש את הברך.

היה חשוך לגמרי, מצויד בפנסי ראש ותחבושת מעולה על הברך, יצאתי בלווי נעם להמשך הריצה. הטמפרטורות ירדו מעט ורוחות חזקות נשבו בכל פעם שנחשפנו אל האגם הענק הזה. הלילה מביא איתו נופך אחר לריצה ולתחרות ואיך שהוא מקרב בין הרצים.
ברכות הדדיות ושאלות דאגה תופסות את מקום השתיקה ובכול פעם שאתה עובר רץ אתה שואל לשלומו, מעודד אותו ויוצא לרגע מן הריכוז והבועה המקיפה אותך, המאפשרת לך להתרכז בתחרות עצמה.

מדהים להתבונן ברצים האחרים ולראות את השינויים לאורך הדרך. אצל רצים מנוסים ניהול המשברים לאורך הדרך ניראה גובר משהו וברור וניתן בנקל להבחין ברצים פחות מנוסים ובדרך ההתמודדות שלהם עם המשברים השונים.
אם חשבתי שראיתי כבר דברים, אני מופתע כל פעם מחדש. אחד המקומיים עצר, קנה ושתה חצי ליטר בירה וחזר לרוץ כמי ששתה מים או לגם ממשקה איזוטוני קליל. ואילו אחר שכנראה גם נפשו נקעה מאכילת ג'לים בננות ופתי בר מקומי, הכניס לקיבתו דג שלם מטוגן בשמן עמוק כארוחת לילה מופלאה.
הלילה עבר לאיטו בריצה לאורך כפרים משעממים למדי ובדרך שטוחה על אספלט קשיח ומשעמם ברובו.
הפייסרים שלי היו ערים ועשו עליי משמרות לאורך כול הלילה. יש משהו מרומם נפש באירוע שכזה, והוא מדביק את כל הסובבים.
בני הצעיר נועם, שעוד לא מלאו לו 16 רץ איתי מרחק מצטבר של כ 20 ק"מ (מעולם לא רץ יותר מ 4 ק"מ) ובני האמצעי בועז רץ מרחק מצטבר של כ – 35 ק"מ, ממש מדהים.

הבוקר הגיע והנץ החמה הביא איתו הרגשת רעננות משהו ואת התחושה שאני ממש מתקדם.
זמן הגג הבא מבחינת התחרות היה 163 ק"מ בפחות מ- 24 ש' שכן אם לא, אני אוצא באופן רשמי מהתחרות.
24 ש' ל 100 מייל הינה תוצאה מכובדת כשלעצמה, אך מה עושים כאשר צריך לשמור כוחות להמשך ועדיין לעמוד בזמני החיתוך? התשובה פשוטה, לא מפסיקים לרוץ.
כשעדי לצידי והכוח עדיין ברגלי חציתי את קו ה – 160 ק"מ לאחר 22 ש' עומד בדיוק מופלא בתוכנית המרוץ.
הכאבים בקיבה הפכו תכופים יותר ויותר ותקפו אותי עכשיו כל כחצי שעה, זכיתי למנוחות מדודות מן הכאב רק מדי פעם. ההקאות הפכו תכופות יותר ויותר אך לא תמיד עזרו.
לאחר המרוץ אני עתיד לגלות שמקור הבעיות בקיבה נעוץ כנראה באכילה מוגזמת של כדורים שכללו כמויות לא סבירות של זרחן אשלגן ושאר ירקות שתקפו את רירית הקיבה, ועתידים לגרום נזק למספר שבועות לאחר התחרות.למען גילוי נאות אציין כי חברת הכדורים כותבת במפורש לא לצרוך מעל כמות מסוימת ביום, אותה עברתי בהרבה.

חבורת המלווים הצמודה שלי ערכה לכבודי תרועת גל מקומית בחציית המרחק (100 מייל) ואני הרגשתי שלא רק שאני מדייק בתוכנית אלא אני גם משיג הישג אישי מכובד.
המרחק הלך וגדל וסידרת עליות מזדמנות היוותה שינוי מרענן. דובדבנים לאורך המסלול קישטו את הדרך והמראה הירוק התמידי בשילוב נוף האגם, אכן תפס את תשומת ליבי והפיג כמעט את הכאב.
עוד ועוד תחנות עוברות והשמים מתקדרים פתאום ורוח חזקה מתחילה.
בלא שום התראה מוקדמת, גשם זלעפות ניתך ארצה ואני מוצא את עצמי רטוב לגמרי כשהטמפרטורה צונחת עקב הרוח החזקה. ההבנה שהמצב יכול לגרום לשינוי קיצוני ולדרדר אותו למצב קשה, הביאה אותי להזעיק את רכב הליווי ומהר להחליף את החולצה הרטובה וללבוש מעיל גשם, שיעזור לי לעבור את הסופה המקומית.
היבלות בשלב זה תפסו מקום של כבוד ונאלצתי לעצור ולחבוש אחת מהן בפלסטר. אצבע אחרת הייתה ענקית, עקב יבלת עצומה שפשוט עטפה אותה. הכנסתי את הרגל בחזרה לנעל ובעטתי בכוח ברצפה. הרגשה של מים וכאב קל ליוו את ההבנה שהצלחתי לפוצץ את היבלת ואני יכול להמשיך לרוץ.

הגעתי לק"מ ה – 180 וציפיתי למשהו. שום דבר, פשוט כלום, כלום. אם כך חשבתי, מוטב שפשוט אמשיך לרוץ ולא אחשוב על כלום חוץ מהזמן. הכאב הוא רגעי שיננתי לעצמי והתמקדתי בזמן.
הרגשה טובה אפפה אותי כשהשמש חזרה לשמים והרגשה שזה עוד מעט יסתיים. הצצה חטופה בשעון אמרה שזה לא ממש כך. די מוזר לרוץ מרחק שכזה ולהרגיש קרוב לסיום אך האמת היא שנשארו עוד למעלה מ – 32 ק"מ, אני לא ממש רענן והמרחק הוא של כמעט מרתון שלם שעלי עדיין לעבור ואין זמן מנוחה.
בשלב זה עברתי על פני מספר רצים שנראו במצב לא טוב ויכולתי לחוש את כאבם. חלקם היו תפוסים ומכווצים וחלקם עייפים עד מאוד ושפופים למדי. ראשם היה מופנה אל האספלט ומבט חלול בעיניהם. מן מבט חלול של אובדן אנרגיה כמעט מוחלט וההרגשה שהמרחק אכן מכניע אותם.
לעצמי אמרתי כול הזמן שאני צריך לכבד את המרחק בכדי שהוא יכבד אותי חזרה, ואוכל לצלוח את כול הדרך. המרחק לנקודת הסיום החל מתקצר והנה כבר עברתי את קו ה – 200 ק"מ.
תחושת הישג ושליחות עטפה אותי. רצים שנרשמו לריצת המרחק ביומיים החלו עתה לעקוף אותי במהירות מסחררת, חלקם רצים בקצבים של 4 דקות לק"מ ואפילו פחות, שניראה באותו רגע כמו שיגור טיל בליסטי מלוע של תותח. המספר הכחול שניתן לרצים במקצה הארוך היה תלוי על החולצה ועורר קריאות הערכה (בהונגרית כמובן) מצד הצופים שהיו לאורך חלק מן הדרך עכשיו כמוקירים ומעריכים את המאמץ העצום המושקע. טיהני נראתה כבר קרובה ויכולתי להרגיש את קו הסיום מתקרב.

תופעה מוזרה וזרה הייתה לי כשלאורך כול הדרך עד לסיום לא הרגשתי כאב באף שריר ברגל.
המלח כנראה עשה את שלו. העלייה האחרונה אל הכפר נראתה קצרה מאי פעם אבל נאלצתי ללכת את רובה מפאת כאבי הבטן הקשים. כמה מאות מטרים מהסיום הצטרפו אלי ואל עדי שכבר הייתה איתי מזה כ – 50 ק"מ אחרונים רצופים שני בניי בועז ונועם וביחד חצינו את קו הסיום, היישר אל המצלמה של אראל שמנציחה את האירוע.
ההתרגשות הייתה עצומה והרגשנו כולנו את גודל ההישג.
את שעובר על הגוף בדקות ובשעות שלאחר מאמץ שכזה, קצת קשה להסביר במילים, אך אני בטוח שאת התעלות הנפש מכיר כל מי שחצה אי פעם, קו סיום של תחרות משמעותית לגביו.

אביב כפיף