ברלין, ספטמבר 2011. אני חושבת שזו נקודת הזמן שבה נדבקתי בחיידק הטורף הזה שנקרא "ריצה". זאת אומרת, אורח חיים אקטיבי תמיד היה חלק מהחיים שלי (בעיקר פלמנקו), אבל ההחלטה לרוץ מרתון נולדה בגחמה של רגע. טסתי לברלין לסוף שבוע לפגוש בן ובת דודה שלי, שאת הבת דודה לא פגשתי מעולם. המפגש והחיבור היו מיידיים (כנראה שלא טעו כשאמרו שלקשר דם יש כוחות משלו), ואיכשהו יצא שהחופשה הזו הייתה בסוף שבוע שבו התקיים המרתון.
יצאנו להסתובב בזמן שכל הרצים הקיפו אותנו מכל כיוון ובן רגע התמכרתי. מודה. זה היה מיידי ובלתי נשלט. הסתכלתי על גלינה (הבת דודה) וקבעתי עובדה: "שנה הבאה – את ואני רצות את זה ביחד". והיא, כרופאה מדופלמת, התחילה: הלב, הברכיים, הגב, אנחנו עוד רוצות להביא ילדים ותירוצים נוספים. מה שהיא לא ידעה (כי, כאמור, היא הכירה אותי בשלב זה רק 3 ימים) הוא שיש לי נחישות של ברזל ומשמעת של פלדה ואם אני מדברת אני מבצעת. אז הבהרתי בשנית: "שנה הבאה אנחנו עושות את זה! יש לך שנה להתאמן", וכך היה.
חזרתי לארץ והתחלתי לחשוב איך לעזאזל מתאמנים למרוץ המוטרף והמאיים הזה שנקרא "מרתון". כל מי ששיתפתי אותו בהחלטה שלי, ובעיקר הקרובים אליי, ניסו "להוריד" אותי מהרעיון בכל מיני הסברים "רציניים" ומלאי חשיבות כמו: "את סטודנטית – תלמדי", "איך תתאמני בזמן התמחות?", "לא תוכלי ללדת" וכו'. אבל כאמור לעיל, אני לא מוותרת. ובבחינת CONNECTING THE DOTS, במרוץ נייקי פגשתי חבר מהצבא וכשספרתי לו על ה"תוכנית" שלי, הדבר היחיד שהוא אמר לי הוא: "רק אנדיור". וככה הגעתי לרן שילון.
התחילו האימונים. לא פשוט לעבור את המטמורפוזה מלרוץ לבד, בלי חשבון, בלי לחשוב מה אוכלים, ל"מערכת צבאית" שפתאום יש תוכנית ולא משנה גשם, שמש, מבחנים, חתונות – האימונים הם קודש! ואיתם חיזוקים, ולחשוב מה אוכלים ומתי, ומה אסור ומה מותר, ושאסור להשמין…
זמן לא רב אח"כ התחילה ההתמחות ואיתה השעות הארוכות (במקרה הטוב) והלילות הלבנים (במקרה הפחות טוב), וקצת שבתות (על הדרך), וכמובן סמינריון שעוד נשאר לכתוב (כי אם אפשר להעמיס בשיגעון, אז למה לא?) אבל אין מה לעשות – האימונים למרתון ברלין הם בחזקת "פיקוח נפש" וכך הייתי חייבת "למקבל" את כל הדברים יחד – המטרה מקדשת את האמצעים וחוץ מזה, כל כך כיף, אז איך אפשר לוותר על זה?!
ובין לבין, חוץ מלרוץ נוספו ממדים נוספים של אימונים מגוונים, ואנשים מקסימים (שכנראה לא הייתי מכירה לולא "אנדיור"), וגם כמה חוויות מטלטלות בחיים האישיים. אבל למרות הכול (ואולי אפילו בזכות) הגעתי לברלין והמרתון היה מדהים! סיימתי אותו בתחושת ניצחון על התקופה המוטרפת שקדמה לו. הריצה המשותפת של גלינה ושלי היוותה פריצת דרך למערכת יחסים משפחתית ואוהבת שבעקבותיה סיכמנו שנרוץ מרתון נוסף יחד בעתיד – כי חוויות מדהימות צריך לכל הפחות לשחזר אם לא לשדרג.
חזרתי לארץ והיה לי ברור: חייבת עוד אחד!
דיברתי עם טל המאמן המסור והזהיר ("את לא שומרת על עצמך, אז אני חייב לשמור עליך") שהרים גבה ואמר: "נראה לי מהר מדיי". בתור ילדה להורים גרושים, למדתי מזמן את הטריק: כשמקבלים תשובה שלא מרוצים ממנה מאמא, בודקים גם עם אבא – אולי משם תגיע הישועה: טל היה סקפטי אז דיברתי עם רן, שאמר מבלי לחשוב פעמיים: "בטח! תבחרי את אחד המרתונים של האביב".
עכשיו האתגר: מה עושים? יש מבחני לשכה שצריך ללמוד אליהם (ולא, זה לא כמו באוניברסיטה שאפשר לחפף בסיבוב הראשון ואז לעשות מועד ב'), כך שכל המרתונים שיש באביב בחו"ל ירדו, בצער רב, מהפרק. ואז יעל, שתמיד שם כשצריך, באה עם הרעיון הגאוני! מרתון ירושלים! ונרוץ אותו יחד! ואפילו עשינו "טקס" של שישי אחר הצהריים ונרשמנו יחד (לא סתם קיבלנו מספרים עוקבים: 187, 188).
שוב, חזרה לאימונים. בשלב זה אני חייבת להודות לטל, שלא ברור לי איך הוא הצליח עם הלו"ז המוטרף שלי להביא אותי לאן שהגעתי: תמיד רגוע, אופטימי ומגיע עם פתרון הולם לסגנון החיים הבלתי אפשרי שניהלתי. הבעיה שלי לא הייתה המוטיבציה אלא: "טל, אני אחרי לילה לבן. לא קמה לאימון מחר – מיותר לשבור את הרגליים". איכשהו הוא מצליח, מסובב את התוכנית שהכול מסתדר בסוף. אלוף אמיתי.
התקופה של האימונים למרתון השני הייתה אחרת. התחושה הייתה אחרת והקשרים הבינאישיים שנוצרו לי עם אנשים בקבוצה קיבלו משמעות רבת גוונים שהגדירה עבורי מחדש את המונח "חברות". תמר, כרמית, יעל וחוי היוו עבורי בחצי שנה האחרונה משאב בלתי נדלה לשאוב ממנו כוח ומקור לאיפוס המצפן כשהוא יוצא משליטה. רשת ביטחון ליפול עליה כשצריך, אוזן קשבת – לאירועים שמחים יותר ופחות ובין היתר חברות לאימונים. אין ספק שתחושת ההישג של מרתון שני, תוך 5 חודשים ותוך כדי התמחות, מקבלת ממד עמוק יותר כשהיא נעשית תוך זכייה בחברים לחיים, שעל הדרך גם רצים איתם (ולא להפך).
היום, בתום שנה אינטנסיבית ביותר ואחרי המרתון (השני) והמיוחל, אני חושבת שפעם ראשונה הצלחתי להבין את הסינרגיה הייחודית שרן יצר בין "רוצה" ל"יכול" ואיך הם מזינים אחד את השני כל הדרך עד לתוצאה.
אז ממרום גילי המופלג (וכל אלה שמגחכים לעצמם – תנוחו) ואחרי שני מרתונים בשק, אני רק יכולה לומר ש"הכל בראש" ובהתמדה. כי אם הטיפה מצליחה להמיס את הסלע מכוח התמדתה, אנחנו בטוח נצליח לצלוח את קו הסיום של ה-42.2!
ליאת נתנאל
Leave A Comment