לפני שבועיים הייתי חולה ומותשת, קצרת נשימה ומנוזלת, מה שהוביל אותי להחלטה שאויר פסגות צלול כיין ייטיב עימי – החלטתי להצטרף לרכיבת שבת הראשונה בחיי.
ירדנו עמקים ובעיקר עלינו הרים.
הגעתי לכל פיסגה אך לחלק מהן הגעתי בהליכה שעונה בהתרפקות על אופני המסוקסים.
אינני יודעת אם המחלה גרמה להזיות אך תוך כדי התנהלות כבדה לפסגה עלו בי מחשבות על הזוגיות שלי עם אופניי.

הקשר שלנו התחיל כשראיתי אותם ונדלקתי על הגבריות המעודנת שלהם, על כך שללא בושה הם לבשו לבן עם נגיעות אדומות והזמינו אותי לרכוב עליהם. מיד אחרי שהתחלנו לצאת, התחילו החרדות. לא הייתי בטוחה איך לגעת ולהשתמש בהם ומה יקרה אם אחליף הילוכים והם יחרקו ומה אם אעוף מהם, תוך ריסוק גופי ולבי…. עם הזמן למדנו להכיר אחד את השני ולחבב יותר זה את זה. למדתי להחליף הילוכים ולהעלות מהירויות, אבל יחד עם זאת, אני מודה שעדיין אינני מוכנה לקשר קבוע ומחייב. לראיה, עדיין לא קניתי נעלי רכיבה עם קליטים שיצמידו אותנו לנצח…

בפסגה הבאה, אותה כבר עליתי ברכיבה אך בהתנשפות נכרת, נזכרתי בתחילת הזוגיות שלי עם השחייה. באתי אליה מזוגיות אחרת – זוגיות עם שחיית החזה, שם הכל היה ברור. התנועות, הקצב,הנשימה, הסגנון כבר היה מהוקצע. אבל כמו בחיים, הזוגיות הזו כבר לא התאימה והחלפתי אותה בשחיית חתירה. ההתחלה חרקה, אחרי 3 תנועות הנשימה שלי שרקה אך המשכתי בנסיון להוכיח שיש מצב שהזוגיות הזו שעל פניה נראתה אטרקטיבית, תנצח.

היום, אני והשחייה בזוגיות יציבה שהולכת ומשתפרת. היא פשוטה יותר בבריכה ואפשרית בין משברי הגלים בים. עדיין יש בי חרדה שהזוגיות הזו לא תצלח ולא תהיה מספיק טובה, אבל גם כשהמים מתוקים יותר או מלוחים יותר תמיד אפשר לצאת לחוף מבטחים.

ובסיבוב השלישי של הרכיבה, כשכבר הייתי הרבה אחרי כולם מתרצת לעצמי שהכל בגלל המחלה שלי, התחלתי לחשוב על הזוגיות במשבר. הריצה.
עם הריצה היה לי דיאלוג חיובי ופתוח שנים רבות. הוא נפסק לשנים רבות וחזרתי אליו בשמחה לפני כשנתיים, עם תחושה שהגעתי הביתה. לאחר ההפסקה הארוכה, חזרתי במהירות לריצה בקצב טוב ולקלוגרמים שירדו בשמחה. המצב רק הלך והשתפר ואחרי כחודשיים רצתי 10 ק"מ בקלות יחסית ובתוצאה טובה לדידי. ואז נסעתי לניו יורק, גם שם שמרתי על הקשר הזוגי, רצתי בסנטרל פארק והרגשתי חלק מהפנינג מקסים של ריצה. הכל היה טוב בינינו עד שמעדתי על מדרכה שעמדה לא במקום שנים רבות. המפגש נקע את קרסולי והוביל אותי לשביתה ספורטיבית ממושכת, עיקרה כי הכורסא וסרטי המתח היו מקום נעים ופשוט.

ואז חזרתי והריצה, כמו בני זוג, לא אוהבת ששמים אותם בהמתנה והיא החזירה לי באבי אבי. אני חזרתי בשמחה והריצה? מתחתי שריר, הברך כואבת לי ( תוצר לואי של נפילה מזוגיות האופניים הבעייתית) והריצה איטית, כבדה ומעצבנת.
ואז כמובן בא המשבר – מי צריך את הזוגיות המוכרת אך המאכזבת.
אבל בכל זאת, אנחנו לא רוצים לוותר אחד על השני ונמצאים בטיפול, איטי, מתיש אבל אנחנו מלאי תקווה שנשוב למקומות הטובים יותר…..

ואז נזכרתי בגבר אחד שפגשתי שניהל שתי משפחות, שתי נשים ולא מעט ילדים.
בגלוי באהבה ובהרמוניה.
הבטתי עליו ועל משפחותיו בפליאה הרי רובינו בקושי מנהלים זוגיות אחת כמו שצריך.

אבל עובדה אני מנהלת שלוש.
אמנם לא עם נשים (לתוהים, גם לא עם שלשה גברים) אלא עם ענפי ספורט, אבל מסתבר שהקושי דומה ומשתנה.

חגית כהנא