סיפורו של מרוץ המדרגות "אולטרה אוורסט" בחיפה
פרק ג' – המרוץ
30 שנה משקשקת הכרמלית מתחת למדרון הצפוני של הכרמל. עולה ויורדת ולא מתלוננת. והנה, מעשה שטן, אך שעה קלה לפני המרוץ מתקלקלת הכרמלית ונעצרת בחריקת ברזל, לתדהמת המארגנים שאינם יודעים את נפשם ובושתם לעיני התקשורת שהזמינו.
כשלעצמי, חשבתי שזהו ממש אות משמיים. הנה, אפילו הכרמלית, פוסטמת המתכת הזו, מסמנת לנו בדרכה שלא לצאת למרוץ אבל אנחנו בשלנו. מתעכבים קמעא ומתחילים את התחרות למרות התקלה.
כבר בתחילת המרוץ נוצרו קבוצות. קבוצת "בעל הבית" אילן גולדמן שכללה… אותו. קבוצת דור ודורון השריריים יחד עם כלב הצייד היפהפה "רפידו" והח"מ. יֵתֵר ארבעת המתחרים התפלגו ביניהם אֵד-הוֹק בכל עליה.
למעלה אל מול נוף הנפלא של המפרץ, קיבלנו במקום "כרמלית"… – "CAR מונית". אנו מורדים מטה כמה סיבובים במוניות עם נהגים זעופים, כנראה מחמת ריח הזיעה הנודף מאתנו, או רפידו המרייר בעורפו של הנהג. הזוי כבר אמרנו ?? אז הנה אנחנו אומרים.
וכך מבעד לנחלי הזיעה וערפילי הנשימות הכבדות זרמה לה התחרות עצמה:
סיבוב ראשון; צוחקים ומספרים בדיחות.
סיבוב שני; מחייכים ביבושת.
סיבוב שלישי; עדיין מהיר והכלב מתחיל לחרוץ לשונו ולהתנשף.
סיבוב רביעי; אילן גולדמן עוקף אותנו בסיבוב.
סיבוב חמישי; מתחילים דיבורים על כמה נעשה.
סיבוב שישי; מתפרדת החבילה ודור הכבד יחסית מחמת שריריו המשורגים, מתחיל לפגר בעיקר בגרמי המדרגות. דורון ואני ממשיכים יחדיו עם רפידו.
סיבוב שביעי; הלילה יורד ופנסי ראש נשלפים וגם נצנץ אדום של אופנים, מחובר על אוכפו של הכלב, לתימהון העוברים והשבים. דורון האתלט דוחף חזק במדרגות ואני נשאר קצת מאחור כמטווחי עין ממנו. דורון מסב שימת ליבי שבאופן מדהים רפידו הכלב התרגל לכך שאנחנו, דורון ואני, בעצם סוג של "להקה", והוא מסתובב כל העת אחורנית לראות אותי ולדאוג לי כמי שמזדנב בלהקה. איזה יופי. איזה טבע.
הלוואי ואנו בני האדם נסתכל כך אחורה על המזדנבים בחברה, אני מהרהר עם עצמי – אז כעכשיו.
סיבוב שמיני; אילן גולדמן עוקף אותנו בסיבוב נוסף. קלוּת רגליו מעצבנת ומדכאת.
סיבוב תשיעי; הכלב מתחיל "להישפך". חיפאית זקנה אולי הלשינה לאגודת צער בעלי חיים, מי יודע.
סיבוב עשירי; הכלב רפידו מגזע כלבי הציד "ויסלה", ידידו הטוב…. שלי, "פורש" בנביחת שמחה ודורון ואני נפרדים.
סיבוב אחד עשר; באופן פרדוקסלי, דווקא עכשיו אני מתעורר לחיים ו"נפתח". בקלילות מסוימת, אני נותן ארבעה חמישה סיבובים מהירים מאוד, כאילו ש"אין מחר" וזאת על רקע עייפות חברי.
סיבוב שנים עשר; כמעט חצות. משלחת של קרובי משפחה חיפאים מגיעה יש מאין, עם כוס קפה חזק. הם מסתנוורים מפנס הראש המרצד, אך מלווים אותי למטה, במבטים נדהמים-אוהבים בתוך קרון הכרמלית. משפחה זו משענת. משפחה זה כוח.
בסיבוב הששה עשר; אני פוגש את אילן גולדמן הפייבוריט, בפתח הכרמלית והוא מודיע לי בצרידות שהוא פורש.
בסיבוב השבעה עשר; אני פוגש בכרמלית כמה חבר'ה פרועי שיער ומופתע לגלות שיש לי צמיד אחד יותר מהם. כלומר, אני מוביל עליהם בסיבוב שלם ולמעשה מוביל בתחרות. מי מִילֵל ומי פִּילֵל ?
זהו שלב קריטי. צריך להיצמד לתוכנית ולא להתפתות לנוח על זרי דפנה מחד ולא להתפרע מאידך. יש עוד עשרה סיבובים זה לא צחוק. מצד שני, מי זוכר כיום מי האדם השני שהציב רגלו על הירח או מי היה הסגן של בר כוכבא ?
הרגלים מתחילות לכאוב והמגנזיום כבר לא מרגיע את השרירים. כאב בטן מציק כזה מתפתח לו עקב הג'לים והאוכל הטכני, אך נפתר בפעולת מעיים באחד מכוכי העיר התחתית החשוכים והמוזנחים. סליחה ומחילה.
כעת, מניתוח קר של המצב, די ברור לי שעודני במצב פיזי סביר בהחלט ואף למעלה מכך.
סיבוב שמונה עשר; תמיד, בכל אימון ובכל תחרות, אני אוהב ומקפיד להסתכל סביבי. על מקומות מיוחדים, אנשים ובעלי חיים. יש בכך "העברת הבאסה בסבבה" וגם שמירה על שפיות ופרופורציה.
בערך בשליש העלייה אנו עוברים ברחוב קָסַל שבמרכזו יש "מועדון ובית תמחוי לניצולי שואה". מקום עצוב ומעורר השראה בעת ובעונה אחת. כחלק ממוזיאון הנצחה פתוח, מפוזרות במעלה הרחוב תמונות ענקיות ומפורסמות כגון של הילד בגטו המרים את ידיו, או של הניצולים ביום שחרור המחנות. זוועה בלתי נתפסת. האם אני הצבר שפוסע כ"בעל-בית" ברחבי הארץ שלי מבין בכלל קושי מהו ? סבל מהו?
המחשבות, ככל שהן מעיקות, נושאות אותי קדימה בואכה גרם המדרגות המרכזי המכונה "מדרגות ברוך שפינוזה". שלושה גרמים אימתניים הידועים בפי החיפאים כ"דרך החמורים". מאות מדרגות צפופות ללא מעקות נוחים וביניהן מעלה תלול מאספלט שבו מוקמה נקודת מים. הידד, תירוץ לעצור קמעא. אלו הם רגעי האמת. כמו ברכיבה נגד הרוח, צריך להוריד ת'ראש עד יעבור זעם המדרגות וחרון המתלול וללמוד לסבול בשקט ללא רחמים עצמיים.
סיבוב עשרים; השחר מתחיל להבריק והסוסים מתחילים להריח האורווה.
סיבובים 21- 24 עברו עלי בנעימים יחסית בחיפה המתעוררת ורבת הניגודים. עידוד של הבאים למרוץ הפתוח מוסיף כוח ואנרגיה.
סיבוב 25 מסתיים אל מול השמש הקופחת ואני מכין עצמי נפשית בפתח הכרמלית לקראת ארבעת הסיבובים האחרונים שנדמים כנצח.
בשלב הזה, מודיע לי באופן מפתיע נציג המארגנים, כי הסתיימה התחרות הכללית וממילא התחרות שלנו מסתיימת בזה. אני תופס את ראשי כלא מאמין ומובל אחר כבוד לפודיום שעליו מעולם לא הייתי בכל ימי חיי הספורטיביים, וניצב מיוזע ומאושר אל נוכח הקהל המריע והממלמל "לא יאומן, לא יאומן".
פרק רביעי – אפילוג
תם ונשלם. הניסיון הרב, הגיל, החוסן הנפשי, התכנון המדוקדק, המוטיבציה ו…המזל עשו את שלהם ואני נכנס לחג השבועות, חג הקציר, כשאני קוצר תשואות ופרגון מכל עבר. איזה כיף, איזה סיפוק.
אחת עשרה אלף קלוריות השארתי שם על ההר ואני מזדרז להתאושש באכילה ובמנוחה.
הגוף מאובן והשרירים דואבים. אך לי ברור כעת דבר אחד והוא שהשרירים שעבדו הכי קשה ב- 16 השעות האחרונות היו באופן מפתיע … שרירי הפנים שלי.
זאת, או מחמת החיוך הקבוע שהיה מתוח על פני, או לחילופין עקב הסבל והמאמץ שהיו מנת חלקי.
בעצם, במחשבה שניה … רק החיוך.
Leave A Comment