רצים אל הפסגה

בוקר, הטמפרטורה צנחה בלילה לרמה חד ספרתית ואנחנו ספונים איש איש במכוניתו ברחבת הרכבל התחתון מחכים שיגיעו התותחים הכבדים שהחלו את מסעם כאמור בקלעת נמרוד. טלפון זריז מהמאמן מבשר כי חל איחור בלוחות הזמנים. יוצאים לסיבוב קצר לכוון עמדות התשלום הנמצאות מספר קילומטרים במורד הכביש בכדי "לשרוף זמן". האוויר קר, יבש ונקי, תנאים כמעט אופטימליים לריצה ארוכה. האופוריה הפסטורלית משתנה בחטף כשמתחיל הטיפוס בחזרה. שלשה קילומטר של עלייה והמשמעות של הגובה מקבלת מימד חדש עם כל שאיפה של אוויר. אלף ושש מאות מטר מעל פני הים ונראה שהחמצן הכבד מתקשה גם הוא בטיפוס, משאיר אותי רעב לאוויר ומתנשם כפליים. למעלה ברחבה כבר מחכים השאר. חלופי דברים קצרים, אוספים זנבות וכבר אנחנו בדרך לכיבוש פסגת הרכבל העליון.

סוף עונה, משפחות ספורות בלבד הגיעו הבוקר מנצלות את שארית החג, מנסות לחוות שאריות של חורף וטעמה של נסיעה ברכבל ללא תורים. עומדים ומסתכלים מעלה, משטחי שלג בודדים עוד מעטרים את הפסגה הנמצאת ארבע מאות מטרים מעלינו ושביל אליה אין. "רצים דוך למעלה" זורק המאמן וכבר אנחנו מתחילים בריצה ההופכת מהר מאוד להליכה מהירה וספרטנית בדרך לא דרך לכוון מעלה. הדופק גבוה, שרירי הרגלים עובדים בעומס מטורף ועצירה כמובן אינה באה בחשבון. כל ההכנות אני חושב, הנסיעה של שעות לחרמון, הלינה אצל הדודים וחזרה הביתה. הדלק והעלויות הנלוות באמת שוות קילומטר וחצי של טיפוס מטורף? וכל זה בשביל מה ובגלל מה? יחס העלות לתועלת עוד אתמול כבר לפני שיצאתי נראה לי לא הגיוני בעליל, מה עוד שיכולתי להצטרף למספר חברים שבחרו דווקא לא להגיע היום ולהתאמן, כתחליף, במסלול ההכנה לתחרות הקיץ.

על הפסגה אחרי ארבעים דקות של מאמץ "עבה". שאריות של מחשבות עוד מהדהדות בראשי. עלות מול תועלת ובעולם חומרני כשלי בוודאי שלא קיבלתי את התמורה המלאה לכספי. כן, ציפיתי לקריעת תחת אמתית. שעות של ריצה, זיעה כמים ושרפת קלוריות באלפיהן אחרי הכל טרחתי והגעתי עד החרמון ומה קיבלתי, קצת מאכזב לא? מביט באנשים היורדים מהרכבל בצחוקים וחיוכים חולקים איתי את זו הפסגה ממש. תופש שאני נשמע הזוי אפילו לעצמי. באיזה שהוא שלב כנראה התבלבלה עלי דעתי לגמרי והתחלתי לאהוב את הסבל באימונים….

מזדקף למלוא קומתי ומסתובב לאחור, נוף הבראשית נפרש בבת אחת לנגדי ומגלה את פרצופו בפני לראשונה. פסגה קירחת ושוממה רבודה שברי סלעים כנועים ושכוחים, כוחם תש לפני שנים אל מול כוחו המתפרץ של הקרח. משבי כפור חולפים במהירות על פאות שלג רדודות, חובטים בדרכם בפני ללא רחם. חודרים את חולצתי הרטובה ומאימים להקפיא. ממולי נפרש בכל הודו נופו של הצפון, של עמק החולה והרי נפתלי הלכודים בערפילים כחלחלים. מרגיע בנצחיותו שאין לה זמן, במרחביו שאין להם גבול. חריקות כבל הרכבל המסתובב על עמודי התמך הן היחידות המזעזעות את השקט של קצה העולם ושואבות אותי חזרה אל הרגע. פורש ידיים אל על, נושא ראשי אל השמש, אני כאן.

לובש בזריזות חולצה ארוכה ופונה לרדת מטה לכוון החברים. איש איש וההתמודדות שלו כל אחד והדרך שלו למעלה. והתועלת אני מבין היא בכלל לא הסרגל הנכון, זה כמו למדוד מרחק בקילוגרמים. מעיף מבט אחרון אל הפלא הזה הנשקף ממרומו של עולם, מקבע את התמונה במוחי ומחייך. סוף סוף למדתי להנות מהדרך.

ענר ערוסי