קורטוב של חוכמה

אף פעם לא אהבתי את העיר. כתל-אביבי מלידה (ועד גיל 25) תמיד שכנעתי את עצמי שאין כמו העיר. הכל קרוב, הכל זמין, לא צריך לנסוע שעה ברכב כדי לפגוש חבר. אבל האמת היא שבהזדמנות הראשונה שהיתה לי, ובלי הרבה מחשבה, ברחתי מהעיר. פשוט נשברתי. נשברתי מהרעש ומהריחות הלא נעימים , מהליכלוך והפקקים הבלתי נגמרים וגם מהנסיעה. כן הנסיעה ברכב. להגיע ממקום למקום היה פשוט סיוט, פה רחוב חסום, שם אין כניסה. היום בלית ברירה מדי פעם אני חוזר לעיר, לרוב על קטנוע אבל לעיתים גם ברכב. באחת הנסיעות האחרונות , הייתי צריך להגיע למסעדה בדרום העיר, כמובן שהפעלתי את הGPS אחרת הנסיעה לא היתה נגמרת. כאשר התקרבתי ליעד, המכשיר התחיל להשתגע, בכל פניה שמעתי את המשפט "מחשב מחדש" או "recalculating" , פעם אחר פעם. במן עקשנות שכזו.

"מחשב מחדש" ושוב… "מחשב מחדש" . חשבתי שאני משתגע. ואז זה "נפל" לי. לחשב מחדש ? כמה מבריק! כמה פעמים בחיים שלי, אם הייתי פועל לפי עצה זו, הייתי חוסך לעצמי כאב – פיזי ונפשי? המחשבות שלי דהרו ב100 קמ"ש. כמעט שכחתי שאין לי מושג איפה אני נמצא.

הריצה הראשונה שלי היתה דומה מאוד לנסיעה שהזכרתי זה עתה. הייתי בן 32, מעשן חצי חפיסת סיגריות ביום, עם קצת (או קצת הרבה) עודף משקל. לא ידעתי דבר על ריצה ולמרות זאת, הייתי משוכנע שאני יודע איך להגיע למקום שבו אני רוצה להיות. היתה לי תוכנית ברורה איך להגיע לגירסה היעילה, הקלה והמהירה של עצמי. התוכנית הגאונית שלי היתה לרוץ בכל פעם, רחוק ומהר ככל יכולתי. כבר אחרי הפעם הראשונה שהשתתפתי בתחרות של 10 ק"מ , מדדה לאחר סיומה, עם רגליים מפורקות, כבר אז היה לי ברור שאני צריך לחשב מחדש, ללא ספק אני נע בכיוון הלא נכון.

בימים עברו, הייתי דוחף קדימה ללא הרבה מחשבה – פשוט להמשיך עם התוכנית (שלרוב מצאתי באינטרנט), לא משנה מה.. ומה היה קורה לדעתכם ? לרוב זה היה נגמר בכאבים, עייפות כרונית ולבסוף מוטיבציה בקרשים. היום, אני מחשב מחדש. אני לא מתעלם מהאימונים שהחמצתי. היום אני מכיר בעובדה שהריצה לא תמיד שולטת בחיים שלי. למעשה – החיים שלי הם אלה ששולטים בריצה.
אני אפילו לא יכול לספור את מספר הפעמים שבהם נכנסתי עמוק לתוך תוכנית אימונים למרתון, או כל תחרות מאתגרת אחרת, רק כדי לקבל "צלצול מעורר" מהחיים עצמם. הייתי צריך לדלג על ריצה ארוכה, או נאלצתי להחמיץ אימון מהירות. או לקחת ימי חופש נוספים מסיבה זו או אחרת.

לחשב מחדש, לעשות התאמות. כמה זה קל ? אני לא בטוח למה לקח לי כל כך הרבה זמן ללמוד את הלקח הפשוט הזה, או למה הייתי משוכנע תמיד שתוכנית האימונים שמתאימה לי היום, תתאים לי במדויק גם כעבור שנה.

יש איזון שאנו צריכים לשמור עליו, אין ספק. ריצה דורשת מידה מסוימת של מסירות ומשמעת כדי להשיג את המטרות שלנו. אנו חייבים לשמור על העקביות כדי שנוכל להילחם במשימות המנטאליות ובעיכובים הבלתי נמנעים שנפגוש בדרך.

יחד עם זאת, אנו גם צריכים להיות כנים עם עצמנו. אנו צריכים להיות מסוגלים להודות שכאשר הדברים פשוט אינם עובדים – שום כמות של כוח רצון או נחישות, לא תשנה את התוצאה. ואנו צריכים להיות מסוגלים להכיר בכך לפעמים , לרוב אף לא באשמתנו, שאפילו התוכנית הטובה ביותר היא לא התוכנית הנכונה לנו !

התמונה באדיבות טלי שנברג

נתראה באימונים אילן פריש מאמן באנדיור