לפני כשבוע קיבלתי מייל מחבר הקבוצה צ' השואל בתמימותו מהם ראשי התיבות 'יצ"מ' בהן השתמשתי באחת מרשימותיי. כמי שכנראה לא עברה מספיק טרטורים בצבא הלשנתי מייד למפקד, על מנת שידע שתחת אפו גדל הדור שלא ידע יצ"מ מהו. לא ששכחתי לחשוב שלושה צעדים קדימה, דווקא חשבתי, והסקתי שיצ"מ היא מילה בשלישונית (דהיינו, הניב השילוני המדובר באימוני האצטדיון של ימי שלישי), ולכן כיוון שאיני מגיעה לאימוני שלישי, הרי שאני בטוחה מפני נשיאת הקידבק. לדאבוני נשכחה ממני העובדה שהינני צעירה לנצח, הייתי צריכה להדור פני זקן ולהניח שהמפקד יערים עלי ולשתוק, אך מאחר שלא עשיתי זאת נידונתי לא רק להסבר תיאורתי של המושג אלא להדגמה מעשית דרך מתן דוגמה אישית.

התכנסנו על גדות האסי אור לבוקר יום שישי הראשון באוקטובר או יומו הראשון האמיתי של הסתיו; הנ"ל נחוג במחוזותינו בארבעים מעלות חום כציווי המפקד ומשאלתו מאז חזרתו מהרי הכפור. החלוצים עתידים לשחות, לרכוב ולרוץ, אך אני החלטתי לרוץ בלבד ולכן לא הבאתי בגד ים או אופניים. מסיבה זו עוד בטרם נתנו הוראות הפעילות האטמים כבר נטחבו באזני ואני קפצתי לנחל בבגדי הריצה עם משקפת שהשאיל לי רן. אם כבר אשחה, אסתפק ב-750 מטרים, מרחק אותו חשבתי שאהיה עשויה לסיים בכבוד. לאחר מכות שחטפתי בהתחלה הבטתי אחורה בפחד וראיתי את התלפיון הג'ינג'י עומד ונותן לתנועה לעבור. חשבתי שאם לובש חולצה שחורה אימתני שכמותו עומד רועד ומפוחד עדיף שאעשה כמותו ואשחה בעקבותיו (עד שיעלם כדגיג מקומי). האסטרטגיה שלי הוכיחה את עצמה בהלוך, אך בחזור הראות נעשתה לקויה. אין בזה כדי לאמר שנכנסו מים למשקפת המפקד, אלא שלמדתי בדרך הקשה מדוע חבישת כובע ים מומלצת לבעלי שיער ארוך; בכל פעם שהוצאתי את ראשי לנשום שאפתי פוני מלוא גרון, עניין אשר הקשה על הניווט ולכן בעת שסיימתי את השחייה רוב הפעילים כבר פידלו במעלה הגלבוע. אז נודע לי ברוב חלמאותי, שהאסי אורכו 750 מטרים הכיוון, ומכאן ששחיתי כקילומטר ומשהו. חיוך של גאווה התמתח על פניי שכן הייתה זו שחייתי התשיעית בלבד מאז דצמבר 2006, נזכרתי בסמנתה מסקס והעיר הגדולה ומלמלתי לעצמי "זה אומר לי הרבה, העובדה שאני יכולה לעשות את זה".

צ' חיכה לי יבש ודרוך לקראת חלקו השני של היום, הריצה. הוא מלמל על כך שרן אמר לו לרוץ בשביל שאחרי המחצבה, לקחת שמאלה מאחורי הטרקטור, ימינה שלושה צעדים צפונה מערימת החול הגדולה, לרוץ 50 דקות ולהסתובב, ואגב רוב הדרך בעלייה. כשהגענו לשביל למען הסדר הטוב הפעלתי את שעוני, ומקץ 3 דקות של טיפוס התחלתי לערוך רשימה מנטלית של האשמות וקללות להטיח ברן כשאחזור למטה, פעולה יוצאת דופן עד כדי כך, שזנחתי אותה תוך זמן קצר נזכרת שמישהו חיווט לו את החוטים הפוך, ושאם אמסור לו שהוא מטורף הוא יהנה מזה. במקום קללות החלטתי לסובב את חוגת העליות הדמיונית שלי שנפלה מסיבות ברורות על החרמון, הצ'אלנג' מלפני שנתיים אותו רצתי עם אלי שבועיים אחרי מרתון ברלין. נראה שצ' היה במצב מנטלי דומה, שכן הוא שאל אותי בקול רועד האם זהו יצ"מ. גייסתי את הקול הרדיופוני שלי וסיפרתי בגבורה שבמילון שילון, זוהי אחת מן התמונות שראויות להופיע מתחת להגדרה.

אילולא הרגשתי אחריות אישית כנראה שהייתי מתקפלת בתנוחה עוברית ובוכה, אך מאחר שהייתי ותיקת השבט הרגשתי צורך להעניק לצ' את החוויה במלואה ולכן הודעתי לו בנחרצות שהגענו עד הלום ולכן נטפס לפסגה. הודעה קצרה לרן שלא ידאג והמשכנו בדרכנו. בחירת מסלול שגוי שחשבנו שעולה דוך לפסגה גרם לנו לרדת בצער גובה שנצבר במאמץ רב על מנת לחבור לשביל הנכון, אך גם טעות זו לא מנעה מאיתנו לדבוק במשימתינו. לאחר הטעות צ'ופרנו בצל עצים שהפך את הריצה לנעימה יותר, ואף בחברה מפתיעה בדמות זוג צעיר שהגיע מולנו. שאלתי אותם בחשש האם הפסגה עוד רחוקה, והבחורה ענתה בקול משונה שאנחנו קרובים מאוד, בעודה זוקפת את אגודלה במחוות "כל הכבוד". צ' הציע שהיא חשבה שאנחנו חוצנים ממאדים ומחוות האצבע נועדה להראות שפניה לשלום. לאחר המפגש עלתה במוחי הקודח (מחום) תיאורית הקונספירציה שהמטיילים יודעים משהו שאנחנו לא, ושיש כביש נוח יותר שעולה מסביב. כביש כזה נראה כעבור זמן לא רב, ועליו רוכבת במרץ מיכל. להגיע למפגש עם הרוכבים במצפור הברקן הייתה אחת מנקודות השיא של היום, נדמה שגם אנחנו לא תפסנו את קושי הטיפוס עד אותו הרגע. כשרן חלף עם האוטו והציע להוריד אותנו למטה נעניתי בשמחה, כידוע להרים מגיעים כדי לטפס, בשביל לרדת המציא האדם את המכונית.

כשהגענו לבסוף לגדות האסי, חושבים שבעוד רגע קט ישחרר אותנו המפקד לאפטר, סינן רן לפני שברח שעלינו לאכול ולהתאושש לפני היציאה לריצה הבאה. הסתכלנו זה בזה וכאן כמעט שנשברתי, החום, הטיפוס, הקילומטרים והיצ"מ סחטו ממני את יכולות ההתמודדות שהיו לי, אך יצאנו לבסוף לריצה קצרה אחת נוספת (תכלס, רק בשביל לטבול במים) ולאחריה צנחתי למימי האסי מרגישה כמו גחל מעשן שנזרק לאמבטיה. ביום ראשון מתחילה שנת הלימודים. הימים מתקצרים, שעת הקימה חוזרת לנורמל ואני להרי החושך. מדי פעם אני לא בטוחה שאני יכולה להתמודד עם העומס המצפה לי. הריצה לפסגת הגלבוע נכנסת לטוויסטר העליות שלי, את כולן אני זוכרת בבהירות ומשתמשת לפי הצורך. ההתמודדות של היום הייתה שונה מהתמודדויות קודמות, אך לקח לי זמן להבין מדוע. כשגוללתי את סיפור היום בפני חברתי יערה איתה נפגשתי מייד בשובי למרכז, תיארתי, בדיוק כשם שעשיתי כאן, את סיפור הוצאתה לפועל של מצוות המאמן, מתעלמת בנקל מן העובדה שהוראתו הייתה לרוץ 50 דקות ולחזור, בעוד שאנחנו הארכנו את הדרך יותר מפי שניים ו"נגענו בלמעלה" מבלי שצופה מאיתנו לעשות זאת. הפעם לא היה סימון גבול ולא הייתה הוראה מבחוץ לחצותו; הפעם את הדרך למעלה סללנו לבד.

"וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם, לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ" (הנה תמו יום קרב וערבו/ נתן אלתרמן)

רוני ארבל