סיפור חצי איש הברזל שלי

הסיפור על הדרך, לא פחות חשוב מקו הסיום, ולכן אפתח בו.

לפני כ 3 שנים בליתי את ימי הקיץ החמים עם בני הקטן אורי בקאנטרי רעננה.

בימי שני ורביעי קצת לפני השעה שש בערב, הבחנתי בחבורה של נפילים בעלי רגלים חזקות, יוצאים לריצה משותפת וחוזרים למקלחות עם סיפורי גבורה. התבוננתי בהם בהערצה גדולה ואמרתי לעצמי, חבל שאני לא יכול להצטרף לחבורה הזאת, אני עובד עד שעות מאוחרות ויש לי בן זקונים קטן ,שדורש תשומת לב, וחשבתי בליבי שמספיק לי לרוץ פעמים בשבוע מסביב לשכונה 30 דקות.

יום אחד אזרתי אומץ, ניגשתי אל אחד הנפילים בשם יגאל, שנראה לי ידידותי יחסית לנפיל, ושאלתי ביראת כבוד "כמה קילומטרים אתם רצים באימון?" יגאל זרק לי באדישות "לפעמים 12 ק"מ לפעמים 15 ק"מ לפעמים גם 20 ויותר". לא האמנתי למשמע אוזני ,הבנתי מיד שבשביל להתחיל להתאמן עם החבורה הזאת, אני צריך להתחיל להתאמן לבד..

התחלתי ללכת לחדר הכושר ולרוץ בהליכון 20 דקות, אחר כך עליתי בהדרגה עד שהגעתי לשעה, רציתי לבדוק אם אני מסוגל לרוץ 10 ק"מ, לכן ביקשתי מחבר לרוץ איתו בחוף הים. החבר נענה לבקשתי וכשרצנו, הוא רץ סביבי כל הדרך במעגלים ועודד ולאחר 10 ק"מ, למרות שרגליי רעדו מהמאמץ, הייתי מאושר. רצתי 10 ק"מ ואני יכול להצטרף לחוג ריצה של הקאנטרי!! וכך הגעתי לאימון הראשון ברצי רעננה.

באימון הראשון פגשתי את מיגל, שהסביר לי על הקבוצה ועל הייחודיות שלה. באימון השני התקבצו סביבי כמה חברה, אני זוכר את שי, אריה, בועז ועוד, ושאלו אותי לגילי ואיפה התאמנתי קודם. לפני שהספקתי לענות, הם כבר הסיקו שאני בטוח מתאמן, כנראה בגלל מבנה גופי הרזה יחסית. לא היה לי נעים להגיד שאני בקושי התאמנתי.. למזלי נזכרתי שקניתי אופני שטח (שרכבתי עליהם בדיוק פעם אחת לפארק רעננה וחזרה בשארית כוחותיי). אז אמרתי להם שאני רוכב שטח עם חברים כבר כמה שנים. התשובה סיפקה אותם למזלי והם לא העמיקו בנושא.

בריצה נוספת רצתי עם הנסיכה ליאת, ששאלה אותי את השאלה הבלתי מובנת – מה הן מטרותיי. בליבי חשבתי: 'מטרתי היא להגיע חזרה לקאנטרי בשלום על 2 רגליים, פחות או יותר', אבל לליאת עניתי שאני רוצה לרוץ בכייף. ליאת כמובן סיפרה לי את סיפורי המרתונים הרבים שהיא עברה והשבתי, שמרתון לא מדבר אלי, אני לא מסוגל לבצע דברים כאלה, אני רץ פעמיים בשבוע לשמור על כושר סביר ולא יותר.

ממיגל, שבנותינו למדו באותה כיתה, נודע לי דבר חדש: רצים גם בסופי שבוע ובשבת, לקבוצה יש  ועד ויושב ראש הועד זה האיש הענק עם השער הארוך והסרט על המצח וכדאי שאתן לו את המייל שלי……. וזהו אני עמוק בתוך העניינים.

כל היום חיכיתי לאימונים ולריצות עברתי מ-'חולה על העבודה' "לחולה על ריצות", בימי שני ורביעי כבר בשעה שלוש, לא הייתי מסוגל לעבוד כבר הייתי מתכנן מה לעשות ואיך לקפל את העניינים כדי שב 7 אגיע לאימון בקאנטרי .

בימי שישי, בריצות שטח, פחדתי שלא אמצא את דרכי חזרה לקאנטרי ובאימונים בימי שני ורביעי נתתי את טיפת דמי האחרונה.

ו… היו את האמונים של זוהר, אתם בטח זוכרים, אלו עם האינטרוולים שלעולם לא יודעים באיזה שעה נגיע חזרה לקאנטרי ואולי נצטרך לעשות את אותה פירמידה אבל הפוך.

בערך אז, הגעתי לתובנה, שלעולם לא אוכל להיות טוב מספיק בריצה ולהגיע לאן שצריך ואילו בשחייה ורכיבה על אופניים, נדרש שילוב של יותר שרירים, מה שהתאים לי יותר מבחינה גופנית.

בטריאתלון הראשון איתן שמיט חברי הטוב החזיק לי את היד ובזכותו נדבקתי בחיידק הטריאתלונים ומשם קצרה הדרך לטראיתלונים הארוכים..

הסיפור של חצי איש הברזל התחיל בטלפון תמים של הנשמה הטובה של הקבוצה שלעולם לא השאיר פצועים בשטח, חברי הטוב איזו. "ניר יש לי רעיון" הוא אמר, "יש מרוץ צ'אלנג' וולו 30 ק"מ ריצה פלוס 80 ק"מ אופניים, מה דעתך?" ישר עניתי: "איזו, אתה משוגע ? אם כבר כזה מאמץ, עדיף ללכת על חצי איש ברזל באילת, שנחשב לתחרויות המובילות בעולם בתחום.

אחרי 15 דקות מייל מאיז'ו שכלל מילה אחת לא מובנת (או שלא רציתי להבין) נרשמתי. באותה שנייה, התקשרתי אליו ואמרתי: "אתה משוגע, מסובב ולא מבין מה אתה עושה." אחרי 10 דקות החזרתי לאיזו מייל עם 2 מילים:

גם אני.

טוב לאחר בדיקות מעמיקות ישבנו בארקפה עם רן שילון מאנדיור ובחרנו את גווין כמאמן.

לצערי הרב איז'ו חברי לדרך נפצע והצער היה גדול …( מעבר להשתתפותי בעוגמת הנפש של איז'ו על פציעתו שלו…), המניאק שהכניס אותי לברוך הזה השאיר אותי לבד. לבד אני בכלל לא אוהב.

למזלי הרב הכרתי 2 אחים טריאתלטים מנוסים שהכניסו אותי לחבורה שרובה אנשי ברזל של קאנטרי הרצליה, שגם הם מתאמנים באנדיור. בין כל האנשים הטובים בחבורה, חברה דרכי לאדם נפלא בשם משה שפיגל, כדורגלן לשעבר בעל גוף בנוי לתלפיות. שרירי רגליו הארוכים, חזקים בצורה מרשימה וכבר עלה בחייו על פודיומים. כשהבחור הזה עוקף אותי, עם אופני הקצה המרשימות שלו, זה כמו צונאמי שאתה יודע שאין סיכוי בעולם שתוכל להשיג אותו.

טוב, עם החבורה הזו הייתי צריך להתמודד. הזיעה שרפה לי את העיניים, ירקתי דם. כל הזמן אמרתי בלבי שעדיף להתאמן ולהיות זנב לאריות, והאורך של הזנב היה קילומטרים רבים. עברתי פציעות ונפילות קשות עם האופניים, אבל המטרה הייתה לי ברורה והחלטתי ששום דבר לא יעצור אותי.

הגעתי לטריאתלון אילת, שהיה תחנת מעבר לחצי איש הברזל. היה לי קשה מאוד היו לי כאבים עזים בבטן שתקפו אותי מהרגע שרכבתי, עד לסיום. בכוחותיי האחרונים סיימתי את הטריאתלון האולימפי כאשר בסיום אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, איך אני אעשה את חצי איש הברזל?'

הבנתי שאני רק בן אדם ויש ימים טובים וגם צריך לדעת לקבל ימים רעים וללמוד להפיק מהם לקחים.

לאחר מכן, מחנה האימונים של אנדיור, היה הכנה ממש טובה. נלחמנו בעליות ברוחות ובכל תלאות הדרך והתחלתי להבין לקראת מה אני הולך.

ינואר התקרב, אריות הרצליה אמרו שעדיף להגיע ביום רביעי ולהכין את הדברים ביום חמישי בנחת. ביום רביעי כאשר לקחנו את הערכה לתחרות הבנתי שהמזל לצידי: קיבלתי את מספר הברזל 444. בחמישי דסקסנו ובדקנו כל פרט הכי קטן: מתי לקחת ג'ל, לחתוך את הברים ל 4 קוביות ולארוז אותם בניילון כמו סוכריה, לסדר אותם כמו חיילים על האופניים, כמה בקבוקי מים, באיזה תחנות לעצור למלא מים, מתי לאכול בננה, הכנת תיק החלפה מהים לאופניים, איזה בגדים לקחת לרכיבה (כמובן את חולצת רצי רעננה) עם איזה בגדים לרוץ, מה לעשות עם קורה פנצ'ר ועוד ועוד. ארז לדרמן חברי הטוב, שדאג לעודד אותי לאורך הדרך פתר לי את בעיית הלבוש ברכיבה, בשל חילוף החומרים המהיר שיש לי ועל זה אני חייב לו תודה מיוחדת. טוב אם אתם כבר שואלים אחת הדאגות הגדולות שהיו לי, זה איך הבטן שלי תתמודד עם 10 ג'לים ו3 ברים, פחדתי שאני אצטרך להתפנות לאורך הדרך וארז אמר לי שזה לא נורא אם אעצור לדקה וחצי ואתפנה, ולכן במקום חליפת טריאתלון בזבזתי עוד כמה דקות בהחלפה ולבשתי מכנסיים וחולצת רכיבה רגילים, מה שעזר לי מאוד בהמשך. יצאנו לרכיבה קלה לבדיקות אחרונות של האופניים, כאשר חולפים על פנינו חבורת רוכבי אופניים, שהאופניים שלהם מדוגמות, כאלו שיצאו מהטור דה פרנץ.

יום חמישי, בלילה לפני התחרות, התעוררתי מסיוט שהחברה מתקשרים אלי ושואלים למה אני לא מגיע לתחרות.

בשעה 4 בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר קלה, לבשנו חליפות שחיה והלכנו לשטח ההחלפה לבדוק את האופניים. ירדנו לים לקו הזינוק והופ, אני מרגיש שאני צריך להתפנות, שלוש פעמים כמעט והלכתי להתפנות אבל אמרתי לעצמי זה לא הזמן עכשיו להוריד את חליפת השחייה, אני יכול לפספס את הזינוק. הזינוק כמובן התעכב אבל אני הייתי נחוש לא לתת ללחץ הזה להשפיע עליי. הספירה לאחור הגיעה והופ אני במים.

בתוך 'מכונת הכביסה' מאות ידיים, דחיפות ובומבות מכל עבר, אבל אני לא נתתי לזה להשפיע עלי, דבקתי במטרה, יצאתי 5 דקות יותר מהזמן שתכננתי, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות.

עברתי לאופניים, התחלה של 18 קילומטר עליות, התחלתי לדווש בעליות כאשר אני עובר עוד ועוד אנשים, פשוט לא הרגשתי את המאמץ, חשבתי אולי להאט כי יתכן שאני אשלם על זה. לאחר מכן, בפסגה, שנלחמים עם רוחות עזות, החלטתי לזרום עם ההרגשה הטובה שלי. בסוף העלייה מילאתי את הבקבוקים לפי התכנון והמשכתי לרכוב. בקילומטר 47 החשש הגדול שלי התגשם והתחלתי להרגיש דקירות חזקות בבטן, התחלתי לנשום כמו שדודו הקטן לימד אותי, אבל זה לא עזר. אחרי 10 ק"מ נוספים, עצרתי את אופניי ללא מחשבה והלכתי להתפנות בשטח. זרקתי את הבננה והסנדביץ' בעצבים עליתי חזרה על האופניים, הכאב התפוגג והלך ואני פשוט התחלתי לטוס, חתכתי את הרוחות כמו סכין חד, ירדתי בירידות על הדרופים ולא עניין אותי בכלל איפה הברקסים.

עברתי אנשים, פשוט טסתי, אבני הכביש הקטנות נתזו מגלגלי, לא חשבתי על שום דבר מלבד צרחות אושר וטירוף. הגעתי לנקודת ההחלפה לריצה והופ, אני יושב בהחלפה עם אחד האריות, הבנתי שמצבי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי עברתי לריצה ופשוט ריחפתי, עובר אחד ועוד אחד, בודק מה קורה בשעון ואומר לעצמי אתה משוגע, הייתי על קצב של 4.2 לק"מ, אמרתי לעצמי שעליי לעצור כדי שלא אשלם על כך ועקב החשש הזה, בלמתי את עצמי.

בדרך ראיתי אנשים מתפרקים וחבר מהרצליה בקושי זז, שאלתי לשלומו והוא אמר לי "תמשיך, תן לי לסבול בשקט". המשכתי, מלא אנרגיה, השעון מראה עוד חמישה קילומטר ואני מרגיש חזק, מרגיש שלא מציתי את עצמי, התחלתי להגביר שוב והגעתי לטיילת, לאורך חוף הים פונה ימינה לכיוון השטיח. טוב גם לחצי איש ברזל לפעמים יורדות כמה דמעות. גוווין ענד לי את המדליה ומשה שפיגל החבר היקר חיכה לי עם חיבוק גדול.

חיכינו ליתר חברי קבוצת הרצליה שיגיעו, מנינו כ 10 אנשים מהרצליה. גווין הפציר בנו ללכת לאכול מהר, אחרת נהיה חולים. כמובן הלכנו אך לא לפני שכולם הגיעו.

ליאת סיפרה לי באחת הריצות, על הרגשות העזים שמרגישים אחרי מרתון, באותה עת לא הבנתי אותה, אבל עכשיו, מזה כמה ימים אני פשוט בעננים, פשוט מרגיש נפלא.

לדעתי הספור המרגש ביותר ששמעתי, היה שלאחת הבנות בקבוצה נפלה השרשרת בתחרות ואחד הרוכבים שכבר היה בדרכו חזרה והתמודד על אחד המקומות הראשונים פשוט הסתובב סידר לה את השרשרת וכששאלה לשמו על מנת להודות לא בהמשך, הוא חייך ונעלם, זה הספורטאי האמיתי .

איז'ו, תודה על החוויה המדהימה בלעדיך לא הייתי נרשם.

ולכם חברי היקרים תודה רבה מקרב לב.

ניר