זה כבר כמה שבועות, שאני מתקשה "להרים הילוך". מרתון תל אביב הוא היעד שלי, כך שכל יום שעובר ואני לא קמה לאימון, מרחיק אותי ממנו. יש לי תוכנית אימונים מצויינת שאילן מכין לי בתחילת כל חודש, ומשכתב מידי יום כי: לא התעוררתי, או לא ישנתי, או שהסוכר שלי לא מאוזן, או שהתאומים שלי מתכווצים, לא אלה ברגלים, אלה שנולדו לנו לפני שלושה חודשים… מתכווצים מגזים.

אני יודעת שאתם יודעים שאילן יודע שהכל תירוצים, ובכל זאת אני תקועה. הידיעה שמדובר בתירוצים לא מעניקה לי מוטיבציה ופרץ אנרגיה לקום ולרוץ בחדווה. מידי כמה ימים אני מדברת עם חברי היקר רמי יוליזרי, ומתעדכנת בעניין רב כיצד מתקדמים האימונים שלו לקראת מרתון טבריה. רמי נרגש ונלהב מספר לי כמה קילומטרים רץ בחודש האחרון, בשבוע האחרון, ואפילו ביממה האחרונה. הכל אצלו מדוד ומדוייק, וזה מעורר בי את רגשי אשם על הקילומטרים שלא רצתי בחודש האחרון, או בשבוע האחרון, שלא לאמר ביממה האחרונה. אני מחמיאה לו ומנסה לשמור את השיחה במגרש שלו. בעיקר חושבת לעצמי "רק שלא ישאל". רמי כנראה קורא מחשבות או אוהב לעשות דווקא, או שניהם: "איך הולך אצלך? הוא מתעניין. "איך לאמר רמי", אני עונה בקול חלש, "הולך זה לא הרעיון פה, אני אמורה לרוץ, וזה לא ממש קורה. הולך לאט" אני מסכמת. "לא נורא" מעודד אותי רמי, "זה יגיע, הכל בראש".

ערב אחד, הבן הבכור שלי מתקשר מהצבא, כי ראה את התמונה שלנו ממירוץ הספארי בפייסבוק. "אמא מה קורה? איך את מתקדמת?", "לא להיט" אני עונה. "אמא את אלופה, הכל בראש, אל תדאגי" יש פתגם בצרפתית שאומר: "אם שניים אומרים לך שאתה שיכור, כדאי שתלך לישון". אז שניים אומרים לי ש"הכל בראש", החלטתי שכדאי שאני אלך לבדוק.

התיישבתי לי על הכורסה של תמר ביום שלישי בצהריים. תמר היא פסיכולוגית קלינית ולכן דימיון מודרך אצלה זו: "היפנוזה". "אני תקועה עם האימונים למרתון, וכיוון ש"הכל בראש", אני רוצה לבדוק מה עוצר אותי". (חשוב לציין שזה לא מפגש ראשון או יחיד שלי עם תמר כך שזה קורה כחלק מתהליך של העצמה כללית) תמר הציעה לי לבחור מקום רגוע ונינוח. לראות את עצמי בתוכו. מצאתי את עצמי בסנטרל פארק, ניו יורק. מתבוננת סביב, רואה אנשים צוחקים, סנאים מקפצים וילדים משחקים. עלי שלכת על הריצפה, ואותי, עצמי יושבת על סלע, נחה. תמר ביקשה לדעת פרטים נוספים על התמונה, אז המשכתי: אני לבושה בבגדי ריצה יפים בצבע כתום זוהר ושותה מים, וכמו בסרט, קמה ומתחילה לרוץ בשבילי הסנטרל פארק, הצרים והיפים. הרגליים שלי קלות, אני נהנית מהריצה וגומעת מרחקים. בסיום הריצה, אני פוגשת את בני המשפחה שלי, ואנחנו ממשיכים לטייל בניו יורק. החוויה שלי מצויינת, ממש נהניתי מהריצה.

תמר שאלה אותי: "מה עוד את רוצה לקחת מהתמונה הזו? עניתי: "אומץ" אז קחי, היא אומרת ואני בדימיוני שולחת יד למאגר מים ואוספת ממנו מים אל פי.

ביום ראשון האחרון, חגגתי יומולדת. את הבוקר ביליתי בריצה מהבית (הגוש הגדול) אל הרצליה פיתוח (מלון אוקיינוס) שם פגשתי את אהובתי לארוחת בוקר. יצאתי לריצה הזו עם שלוקר על הגב, כנראה זה כל מה שהיה חסר לי על מנת שיהיה לי אומץ להמשיך ולהתאמן.

בסיום הריצה היו לי 4 שיחות חשובות לעשות: הראשונה, אל אילן, שהופתע, כיוון שזה היום החופשי שלי. "זה לא בתוכנית שלך". "אני יודעת", עניתי "אבל הייתי חייבת לבדוק את העניין הזה עם השלוקר". אילן הבין ש"שוב" צריך לשכתב את התוכנית השבועית רק שהפעם מסיבות שונות. השניה, אל רמי, שסיפר לי כמה הוא רץ במחנה האימונים באילת, וסיפרתי לו כמה רצתי לכבוד יום ההולדת שלי… השלישית אל ירדני, שיתכונן גם הוא למרתון, כי זה קורה ואם הוא רוצה לרוץ איתי אז… והרביעית, אל עיריתי, אהובתי, שתומכת בלב רחב, למרות שיש לנו תאומים צעירים כל כך בבית, לבשר לה ש"זה סופי" אני רצה באפריל את מרתון תל אביב. וגם לבדוק מתי היא מגיעה לאכול איתי כי אני רעבה…

לפני האימונים, אני רצה לי בראש כמה דקות בסנטרל פארק שאני כל כך אוהבת, והתוצאה היא שבשבוע האחרון רצתי עצמאית כ-30 קילומטרים והתאמנתי 5 פעמים. נרשמתי למרתון תל אביב, ואני יודעת שכל מה שאני צריכה זה שלוקר טוב על הגב… כזה שמחבר אותי חזק אל האומץ שלי. ויותר מהכל אני פשוט נ ה נ י ת!!!

אליה אלון