חלק ראשון מטרילוגיה
זה התחיל מאשה ממוצעת, לא ממש צעירה, נשואה לאביר החלומות+3 ילדים ותוכי, שהחזיקה בית ובכל בוקר יצאה לעבודה, אהבה לצייר, לרקום וללמוד וחייה חיים שיגרתיים… דליה-אשה קטנה וחלשה… מעולם לא רצתי בחיי, לא ידעתי לשחות או לרכוב על אופניים והספורט העיקרי שלי היה אפיית עוגות…
ואז אלוף נעורי העגלגל קיבל הוראה חמורה מרופא שעליו לעשות צעידות כדי להפחית ממשקלו ולשפר את הבריאות.
היה לו קשה להקים את עצמו מהכורסה החביבה שממוקמת כל כך נח מול הטלוויזיה ולצאת לצעוד. כדי לסייע לו-יצאתי, לצעוד איתו. אלוף נעורי גבוה וארך רגליים-ואני כאמור, קטנה וחלשה. בצעידות ראשונות נחשלתי מאחוריו. כל כמה מטרים נאלצתי לרוץ כמה צעדים כדי להדביק אותו. וכך צעדנו ערב אחר ערב כ 3-4 ק"מ. אחר כך הוא המשיך לצעוד ואני התחלתי לרוץ קצת קדימה, ועוד קדימה. ואז הגיע הרגע שכבר רצתי כמה דקות כל פעם ולא צעדנו זה לצד זה.

מה עושים? נרשמנו לקאונטרי השכונתי. שם,בחדר הכושר, מסילה ליד מסילה רוני צעד ואני רצתי יותר ויותר כל פעם. אבל-היינו יחד! הקלוגרמים אכן נשרו, בעיקר ממני… הצלחתי לרוץ 3 ק"מ רצופים, ואחר כך חמישה וכן הלאה. זו היתה פשוט אהבה מצעד ראשון!!!!! פתאום גיליתי את מה שנולדתי לעשות בחיי איזה אושר גדול! חודשיים אחרי שרצתי צעד ראשון, השלמתי ריצה רצופה של 8 ק"מ על המסילה.
ואז, שאל אותי אחד המאמנים בחדר כושר: אם את כבר רצה 8 ק"מ, יש מירוץ חולון ל 10 ק"מ בעוד שבועיים-אולי תשתתפי? וואלה!!!! אני???? בקיצור-נרשמתי למרוץ.
הייתי כל כך "ירוקה" בנושא ריצות. רצתי בנעלי ספורט "פושטיות". לא ידעתי שצריך לשתות ולאכול בזמן וסביב הריצות, לא ידעתי על חיזוק ותוכנית וימי מנוחה בין האימונים. אבל… אבל-רציתי לבדוק אם אני מסוגלת לרוץ 10 ק"מ בחוץ. אז יצאתי לרוץ 3 ערבים רצופים 10 ק"מ בכל פעם, כדי להתנסות. בערב לפני המירוץ סיימתי את הריצה עם כאב חריף בקרסול ימין. למותר לציין שמירוץ חולון התקיים בלעדיי… חודשיים לא יכולתי לרוץ. אבל חיידק הריצה כבר נזרע, נבט וליבלב!!!! בכיתי וייחלתי לרגע שאוכל לרוץ שוב. ואז, איך שהכאב ברגל כמעט עבר, נרשמתי למירוץ באר שבע. זו הייתה הפעם הראשונה שרצתי בבוקר, לאור יום, ריצה עם עליות ובתוך קהל. זה הרגיש כל כך קשה שכמעט הפסקתי באמצע! אבל עברתי את קו הסיום אחרי 54 דקות ואפילו עמדתי על הפודיום לראשונה בחיי. לאחר שבוע, רצתי במירוץ נוסף, שיפרתי את התוצאה ו..עמדתי שוב על הפודיום… בין לבין יצאתי לרוץ כל יום, כל יום.

היות וחששתי ששוב אפצע ולא אוכל לרוץ, חיפשתי מסגרת שבה אוכל ללמוד את הנושא. מצאתי קורס באוניברסיטת ת"א שבפירוט מטרותיו נכתב -"מניעת פציעות". נראה לי בדיוק מה שחיפשתי. וי וי וי ,למה נפלתי!!! נושא הקורס היה "הכנה לטריאתלון". לא ממש ידעתי במה מדובר, אבל נרשמתי. מי שהעביר את הקורס היה ספורטאי ותיק, מנוסה וקשוח בשם רן שילון… מישהו כאן מכיר אותו במקרה??? היות וזה היה חלק מחובות הקורס אז למדתי לשחות, קניתי את האופניים הראשונים שלי-ולמדתי לרכוב, עם נעליים מחוברות וכמה נפילות כואבות. למדתי איך לצאת מהמים ולהתארגן לרכיבה כשאני רועדת כולי איך לרדת מהאופניים אחרי רכיבה קצרה ולרוץ על רגלי ספגטי.

רכיבת קבוצה ראשונה בחוץ, ושחיה ראשונה בים… ואז הבנתי שזה לא מספיק. הדרייב שהיה לי לספורט איים לבלוע את כולי. שוב רצתי יותר מיכולתי. שוב חששתי מפציעה נוספת… הבנתי שאני חייבת מישהו שיעשה לי סדר בדברים. יבנה אותי נכון ובעיקר-יהיה מספיק חזק כדי לעצור אותי כשצריך. כלומר – מאמן אישי

רן שילון לקח את השרביט ובנה לי תוכנית אימונים מתאימה. חודשיים אחר כך עם המון פרפרים בבטן וסימן שאלה ענק אם בכלל יכולה, עשיתי טריאתלון נשים-הראשון שלי. סיימתי אותו בתוצאה מצויינת ועם תחושת אושר כל כך גדולה שבימים שאחריו הרגשתי שאני 2 מ' גובה!!!! מיד אחריו עשיתי את טריאתלון ת"א והמשכתי עם עונה נפלאה של המון מירוצי 10 ו-5 ק"מ. ומשם זה צמח… הגדלתי את נפח האימונים. הצטרפתי לריצות שטח יותר ויותר ארוכות ועם כל הקשיים,הכאבים הקטנים והזיעה – אהבתי כל רגע מזה!!!! לאחר שנה, כבר רצתי חצי מרתון נפלא באמסטרדם. בהמשך עשיתי דואתלון וטריאתלונים אולימפיים והגשמתי חלום ענק: מרתון ברלין! לאחר שנה נוספת – במרתון אמסטרדם רצתי עם רן שילון, המאמן האיש וספורטאי ענק בעצמו, כפייסר אישי, והצלחתי להשיג קריטריון למרתון בוסטון.
כמובן שהיו לי עוד פציעות בדרך. כשעושים דברים גדולים בספורט ולא תמיד ממושמעים, זה קורה לפעמים. אבל-בכל פעם יצאתי מחוזקת יותר. אחרי שבשנה האחרונה רצתי שלל חצאי מרתון, בארץ ובחו"ל, עשיתי טריאתלונים וחצי איש ברזל באילת, הגשמתי את החלום הגדול מכולם: תחרות איש ברזל למרחק המלא ברגנסבורג, גרמניה. זה לא היה קל ולא היה פשוט. המון מאבקים, כאב, נפילות ,ויאוש. אבל-מסתבר שאין דבר שעומד בפני הרצון והחלום!!!!
החלום הבא הוא לרוץ השנה בדרום אפריקה את האולטרה מרתון- מאוקיינוס לאוקיינוס, שהוא בדיוק 56 ק"מ. ק"מ אחד לכל שנה משנותיי…
השינוי הנפלא הזה חובק בתוכו גם את משפחתי הקרובה הנפלאה והתומכת! אלוף נעוריי, רוני, שלאורך כל הדרך תומך, מעודד ומעריץ גם הוא מתאמן לצידי כיום. שוחה, רוכב ורץ! גם הוא ידע עליות והרבה ירידות במהלך 5 השנים האחרונות. בנותיי עד ועירית התחילו לרוץ גם הן בשנה האחרונה, בעיקבות האמא. בחודש הבא ארוץ חצי מרתון באורלנדו עם בתי עד, שתינו בתחפושות של מיני מאוס…. מקווה שגם בני, ערן, לא יאחר להצטרף ל"מועדון".
בסך הכל, היום, יום הולדתי ה56 אני כל כך מאושרת שבחרתי בדרך הזאת ובלב נושאת תמיד תפילה אחת ,כדברי המשוררת: "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם…"

דליה מיכאלי.