מהאספלט דרך הפלטינה לברזל

פחות מ- 11 חדשים עברו מאז אותה שבת ב-7 באוגוסט 2010. עכשיו חצות. לפני למעלה משעתיים עברתי את קו הסיום בתחרות שנחשבת לאחת הקשות – איש ברזל. הרגשה מדהימה. חוויתי היום חוויה מרתקת, מרגשת, ומהנה שכנראה אשא עימי שנים רבות. תחושה נפלאה של הישג אדיר שעד לא מזמן חשבתי שהוא רחוק ממני – על גבול הבלתי אפשרי. שוב הגעתי לקצה היכולת והגדרתי רף שגם אותו אנסה בוודאי מתישהו לעבור. זיקוקי דינור מסמלים את סיום התחרות. אשתי, מיכל ואני הגענו לא מזמן לחדר במלון. מיכל לא מבינה מה עובר עליי. אחרי למעלה מ-14 שעות של פעילות אינטנסיבית אני יושב ליד המחשב וכותב. היא עייפה מהעידוד, נהנית ממראה הזיקוקים מבעד לחלון. אני מלא אדרנלין נהנה ומתרגש מעשרות ההודעות שהשאירו לי בפייסבוק, בדוא"ל, ב-SMS ובתא הקולי. מתאפק לא להתקשר לאנשים או לענות על SMS בשעה כזו…

דרך ארוכה עברתי בחדשים האחרונים, דרך מרתקת ומאתגרת. בכל שלב אני מתפעל מחדש מהיכולות של נפש וגוף האדם לשקם עצמו ולהגיע להישגים שנראים רגע לפני רחוקים ובלתי נתפסים.

לפני כ- 10 חדשים השתחררתי מבית החולים עם מספר תוספות – סטנט בעורק הצוואר שנפגע בתאונה, ברגים שמחברים את חלקי הלסת התחתונה שנשברה בתאונה ופלטינות שקיבעו שברים בעצמות הפנים וארובות העיניים. למעלה מ- 10 שברים, חתכים רבים ושטפי דם שהוסיפו סומק לפניי והעניקו לי בכל יום מראה חדש הם תוצאה של המפגש האסימטרי בין הפנים לאספלט. הקסדה והמשקפיים הצילו את חיי ואת ראייתי בפעם הראשונה, החברים והמדריכים שעזרו לי בעודי שרוע חסר אונים על הכביש בפעם השנייה, והרופאים בבית החולים הדסה עין כרם שזיהו קרע בעורק הצוואר וטיפלו בו במהירות בפעם השלישית. הטיפול המקצועי והאנושי אותו זכיתי לקבל בבית החולים מהצוות המסור תרמו תרומה מכרעת להחלמה המהירה שלי הם הביאו את הגוף למצב הטוב ביותר ממנו יוכל לשקם את עצמו. אני אסיר תודה על כך!

לאחר התאונה והניתוחים התקשיתי אפילו לעמוד. מקלחת הייתה עבורי משימה קשה, על אחת כמה וכמה הליכה או פעילות אחרת. אני זוכר שבשלבים ראשונים בקשתי מבני רום להיות איתי במקלחת למקרה שאתעלף. מיד כשהשתחררתי מבית החולים החלטתי לחזור לפעילות נורמאלית, ובכלל זה פעילות ספורטיבית. ברור היה לי שלא אוכל לרוץ במרתון ברלין אליו הייתי רשום יחד עם רום, אבל קסמו לי פעילויות אחרות כמו ריצת הסליחות שקיימה קבוצת אנדיור בירושלים. על מנת לבדוק את יכולתי, יצאתי לריצה קצרה ליד הבית. תוך מספר דקות מצאתי עצמי שטוח עם אף חבול לאחר ששוב נפגש באספלט שבמדרכה. הבנתי את המסר וקיבלתי החלטה – להקשיב לגוף, להתאים ולהגביר פעילות בהתאם לקצב ההתאוששות. מאותו שלב זה המוטו שלי במהלך כל האימונים.

בחדשים הראשונים יכולתי לרוץ ולרכוב רק על Trainer (רופאי אסרו עלי אז לרכוב ולשחות). עשיתי זאת בהדרגה, התחלתי מעט ולאט והגברתי בצורה מבוקרת בהמשך. בדיוק 3 חדשים אחרי התאונה הורשיתי לרכוב בפעם הראשונה בחוץ. מהרכיבה הראשונה שארכה כ- 10 דקות חזרתי רועד כולי, אבל שמח שהצלחתי להתגבר על העכבות ולעלות על האופניים. ברכיבה הבאה כבר העזתי יותר. עדיין לא רציתי לרכוב לבד, ביקשתי מנילי, חברתי לקבוצה, שתלווה אותי. רכבנו כשעתיים בקצב מאד איטי בשבילי פארק הירקון.

בהדרגה, בהנחיית מאמני הנפלא רן, חזרתי לאימונים סדירים. מגביר נפח ועומס אימונים ככל שגופי התחזק. לפני הפציעה נרשמתי לתחרות איש ברזל באוסטריה, אבל ממש לא ידעתי מה יהיה קצב ההחלמה וההתאוששות, ולאיזה כושר אוכל להגיע. החלטתי להמשיך באימונים מבלי לקבוע מטרה, לבדוק את מצבי קרוב יותר למועד התחרות ולהחליט בהתאם להתקדמות אם להשתתף.

הרגשתי שאני מתחזק אבל נמנעתי להשתתף בתחרויות עד לחצי מרתון בעין גדי שהתקיים ב-19 בפברואר 2011. היה יום חם יחסית לתקופה זו של השנה. מיד בתחילת הריצה הרגשתי שאני יכול לרוץ מהר יותר מהקצב הרגיל שלי. נפרדתי מדורון, חברי לקבוצה, שאיתו התחלתי את הריצה, ופתחתי צעדים. למרות החום והמחסור במים בתחרות, סיימתי את הריצה בתוצאה טובה משמעותית מכל ריצות חצי המרתון שעשיתי לפניה, (כולם לפני התאונה…). עזרו לי 8 קילו שהשלתי מעלי עוד בבית החולים, ושיפור בטכניקת הריצה. אז התגבשה בליבי ההחלטה לבדוק את האפשרות להשתתף בתחרות איש הברזל באוסטריה.

לאחר מספר שיחות עם מיכל, היא הסכימה ל"שיגעון" (כמעט בלית בררה…) ובתנאי שההכנות יעשו בצורה שפויה. בתחילת מרץ 2011 פגשתי את רן לשיחה שבסיומה החלטנו לגשת לתחרות. רן הכין תוכנית "שפויה" שתקדם אותי לקראת המטרה. התמקדתי באימונים מבוקרים ללא תחרויות אימון או תחרויות מבחן בדרך.

התקדמתי באימונים. שיפרתי את סגנון השחייה, התחזקתי ברכיבה על האופניים. במשך כל אימוני הרכיבה התחזקתי בעליות, אבל בירידות חששתי, ורכבתי אותן מאד לאט. היו גם אימוני ריצה שמטרתם לשמור על כושר ריצה, ואימוני החלפות – מעבר משחיה לרכיבה ומרכיבה לריצה.

במחנה האימונים שהתקיים שבועיים לפני התחרות בבית שאן, שחינו, רכבנו וטיפסנו את הגלבוע וכוכב הירדן בחום של 38 מעלות, רצנו בסביבות בית שאן וביקרנו בעתיקותיה, הרגשתי שאני בכושר טוב.

בבקר התחרות ההתרגשות בשיאה. 2,500 אנשים בחליפות שחייה שחורות על קו המים, חגיגה ענקית. הכרוז מדבר, הכומר מברך, והזינוק מגיע.

נכנסים ל"מכבסה" צפיפות גדולה, אין בכלל מרחק בין השוחים. בכל ההמולה מישהו כנראה מחליט שהמשקפת שלי לא במקומה והצמיד לי אותה בחבטה לתוך ארובת העין. ראיתי שחור… מזל שיש לי שם חיזוק פלטינה… אני מסדר את המשקפת אבל נכנס גם להיפר-ונטילציה. מתחיל לשחות חזה עם הראש בחוץ כדי להרגיע ולהסדיר את הנשימה אבל גם להמשיך בתנועה. נשאר מאחור, כולם מתקדמים מהר יותר. לאחר כמה דקות, אני נרגע וחוזר לשחייה רגילה לפי ההוראות של רן – תנועות ארוכות, מדי פעם מבט קדימה. אני מכוון ישר למצופים, חולף צמוד אליהם. השחייה מורכבת מ-3 צלעות בצורת טרפז כשבסוף הצלע השלישית מגיעים לתעלה. הכניסה לתעלה צמודה לבניין אותו רואים מרחוק. כשאני מתחיל לשחות בצלע השלישית, אני רואה את דבוקת השוחים האחרים (ששחו בקצב שלי או קצת יותר מהר) נצמדים כמעט לחוף ולא שוחים לעבר התעלה. החלטתי לשחות לפי האינטואיציה שלי. כיוונתי לבניין שצמוד לתעלה ולבלונים צהובים ענקיים שהיו בדרך. החלטה לא פשוטה כי לא יכול להיות שכולם טועים …

מצאתי עצמי שוחה לבד בלב האגם כשדבוקת השוחים נמצאת כ- 200-100 מ' מימיני לכיוון החוף. ככל שהתקדמתי ראיתי יותר שוחים "חותכים" לכיוון שמלפני, בטחוני גבר ולבסוף מצאתי עצמי בפתח התעלה. השחייה בתעלה נותנת תחושת של מהירות גדולה. רואים את גדות התעלה זזים במהירות, אנשים מעודדים על הגדות, הידיים נוגעות בצמחיה שגדלה מתחת למים. עובר את העקומה האחרונה, והנה סוף מסלול השחייה. רגע לפני היציאה מהמים אני מרגיש כאב חד ברגל. אנשים מושכים אותי החוצה, מיכל אשתי נמצאת שם ומעודדת אותי

מתחיל לרוץ לשטח ההחלפה, הכאב ברגל מתגבר – שריר נתפס, כאבי תופת. אני עוצר, מנסה להרפות ולעסות את השריר. מדדה צולע לאזור ההחלפה. הכאבים ברגל מאד מקשים על הורדת החליפה. אני מעסה שוב את השריר, לובש בגדי רכיבה, קסדה, נעליים, מספר חזה, ומדדה לכיוון האופניים. מתחיל לרכוב ומרגיש כאב עם כל לחיצה על הפדל, ועם יישור הרגל. מנסה לרכוב רגיל אבל הכאב לא מאפשר לי ללחוץ ולפתח מהירות. מנסה לשמור מרחק מהרוכבים האחרים כדי לא להיפסל בטעות. אנחנו רוכבים בנופים קסומים לאורך האגם. בכל עיירה אותה אנו עוברים מעודדים אותנו אנשים בצעקות הופ הופ הופ סופה, בראוו (hop hop hop suppa). אפילו עיזים שרעו בצד הדרך בשלווה התחילו לפעות כשעברתי על פניהן (הם כנראה לא מבינות את המשוגעים שמתאמצים…). כתוביות שרוססו על הכביש מבעוד מועד על מנת לעודד מתחרים מצביעות בדר"כ על תחילת עליות. שם קשה לי במיוחד בגלל השריר הכואב ושרירים נוספים שנתפסים בהמשך. אני מקפיד לשתות ולאכול כל הזמן, עוצר מדי פעם על מנת להרגיע את השריר הבעייתי, לוקח כדורי מלח ומגנזיום שמשפרים את מצב השרירים למעט אותו שריר שנתפס ביציאה מהמים.

השלמתי עם העובדה שאסיים את הרכיבה בזמן ארוך יותר ממה שתכננתי. מטרתי בשלב זה להגיע לריצה במצב שבו אוכל לסיים אותה. למרות הקושי, אני מאד נהנה ברכיבה. הנופים, העידוד, ה-DJ שמשמיע מוסיקה קצבית בסוף העלייה ומנגן שיר אותו ביקשתי מבעוד מועד – We are the champions של להקת Queen. בהמשך גם את Don’t stop me now של אותה להקה. אוירה נהדרת. רוכבים שאני עוקף או שעוקפים אותי מעודדים (Good job, Keep going ועוד). אני מרגיש משוחרר. פחדים שהיו לי בירידות נעלמו – פעם ראשונה אחרי התאונה. – הרגשה מדהימה. מיכל תספר לי אח"כ שבכל פעם שראתה אותי על האופניים (בתחילת הרכיבה, ב-ק"מ ה-90 ובסופה בק"מ ה-180) היה לי חיוך ענק מרוח על הפנים.

בתחילת הריצה, אמרתי למיכל שארוץ לאט יותר בגלל הכאב ברגל. לאחר כ-2 ק"מ ריצה משולבת בהליכה עשיתי חישוב שגם אם אלך את כל המסלול אסיים בתוך הזמן המותר – נרגעתי – את התחרות הזאת אני מסיים! לאורך כל מסלול המרתון שילבתי ריצה עם הליכה. כדורי המלח והמגנזיום השפיעו על הקיבה – בנוסף לשריר התפוס ברגל הרגשתי במהלך כל זמן הריצה את הבטן מתהפכת וכואבת. זכרתי את התדריך של רן – לשמור על תנועה מתמדת, לא לעצור לרגע. השתדלתי להדחיק את הכאב ולהתמקד ביופי שבריצה – המתחרים שרצים איתי, מסלול הריצה לאורך האגם ואח"כ לכיוון העיר העתיקה, מעבר בין בתי הקפה העידוד מסביב, ואשתי שמחכה לי בכל כ-10 ק"מ ומעודדת אותי עם שלט מיוחד שהכינה. בק"מ ה-39 אני כבר מרגיש את הסוף. הרגשת סיפוק עילאית. ככל שמתקדמים לקו הסיום אנשים מעודדים יותר. מוסיקה חזקה וכרוז שמודיע בסיום – אלי מישראל איש ברזל. עוצר על קו הסיום להצטלם, מקבל מדליה, שכמיה לכסות את הגוף החם, פוגש את מיכל וחברים שסיימו קודם לכן.

מחשבות של אכזבה קלה מהתוצאה מתחלפות בסיפוק עצום – למרות התאונה, למרות הכאבים ברגל שליוו אותי כל התחרות סיימתי את המסלול. ניצחתי. חוויתי חוויה מדהימה. אירוע מדהים. למרות הקשיים והכאבים נהניתי מהתחרות. מהיכולת לשחות, לרכוב ולרוץ במקומות קסומים, מהאנשים מסביב ומאווירת הקרנבל. ברור לי כבר עכשיו שהיא לא אחרונה. יהיו עוד כאלה.

ההצלחה אינה רק שלי. עזרו לי: הצוות הנפלא בבית החולים שטיפל בי במקצועיות רבה ובמסירות גדולה. החברות והחברים בקבוצה שעודדו ותמכו בי לאורך כל הדרך. צוות המאמנים שהכין אותי לתחרות. ילדי שירי ורום שתמיד תמכו בי ומיכל אשתי שהיה לה קשה לקבל את החלטתי לחזור לרכוב אחרי התאונה, ולמרות החשש ושעות האימון התובעניות אפשרה לי להתאמן ולוותה אותי באהבה לאורך כל התחרות ומאמני הנפלא רן שליווה, עודד והנחה אותי במקצועיות רבה, התאים את תוכנית האימונים לקצב ההתקדמות והביא אותי לרמה שאפשרה לי לסיים את התחרות למרות הקשיים והשרירים התפוסים בדרך.

אלי הרשקוביץ 3 יולי 2011