טעם של עוד

תשעים קילומטר מאחורי ועוד סיבוב אחד להשלים. הראש ריק ממחשבות טורדניות אני במיקוד, באי של שקט פנימי, מפוקס על הרגע. כל מה שצריך זה פשוט לעשות את העבודה, לסיים את החלק הזה של הרכיבה ולהגיע אל המקלחת הקרה. מאחורי מגיח לפתע זיו מאמן הרכיבה שלנו. כרגיל עם חיוך ועם מילה טובה, מפר את השקט בדואט של רחש פדלים. תותח האיש ורוכב עילית ועוד יותר בשל יכולתו לדחוף אותנו לביצועים מקסימליים מבלי להגיע אל סף השבירה. משווה מהירות ומצטרף אלי לטיסה נמוכה. רוכבים יחד בדממה דקות ארוכות, כבר שתיים עשרה וחצי עכשיו גם התאילנדים ירדו למחסות. אני רואה מרחוק את נקודת סיום הרכיבה ונותן את הכל בקילומטר האחרון, חוצה בנחישות את השער הכחול של עין יהב. זהו, נגמר. ארבע שעות ומאה ועשרים קילומטרים של טירוף מוחלט. איך אמר אחד החברה "מכאן אפשר בקלות לחזור אל הגיהינום לחופשה".

אני בחדר במזגן, סופו של יום מפרך שהתחיל בריצת חצי מרתון לילית דרך אימון שחייה וכלה ברכיבת נפח, גולת הכותרת של מחנה האימון. יוצא רגע החוצה אל האופנים והישר אל הכבשן שבחוץ. לא יאמן אני חושב, שמונה שעות של אימון כמעט רצוף. אנחנו מטורפים או שהצבנו גבול חדש לנורמליות? את החגיגה התחלנו האמת ביום חמישי על הבוקר, ממצפה רמון להר חריף. כן הנקודה ההיא על גבול מצרים עם הנוף המדהים לכוון סיני. רק עניין פעוט אחד מפריד בינינו לבין היעד הנכסף, את הדרך צריך לעשות דרך מישור הרוחות ולפי החיוך של רן אין הכוונה כלל לאלו עם הסדין הלבן. אלו היו שלש שעות של מאבק אימתני, ברוח חזית, בחום, בצמא ובתנאים שהם לכאורה בלתי מתאימים לפעילות גופנית. טבילת אש מדברית ראשונה לכולם ואיש איש עם המחשבות שלו לגבי העתיד לבוא. ממצפה רמון יורדים ברכבים לעין יהב. התארגנות קצרה ומיד יוצאים לריצה של שמונה קילומטר. רצים בתוך השטחים החקלאיים בינות לחממות מאובקות, על פנינו חולפים אנשי המקום. רכובים חצי עירומים, ללא קסדות, על טוסטוסים חבוטים ומסתכלים עלינו בהלם. יד אחת על הכידון, מאחור רכוב עולל והשנייה אוחזת בטלפון הנצחי. מי פה הבלתי שפוי אני מהרהר מבטי חולף בתהייה על הדחלילים התאילנדים העומדים לצדי הדרך, הם או אנחנו.

בוקר של שבת, עוד אימון אחד נשאר, עוד רכיבה אחת. שוב ארבע שעות רק שהפעם מתחילים באור ראשון. את החום הכבד של רכיבת יום אתמול תחליף היום העייפות המצטברת. שוב רוכבים בפלטון מטפסים לכוון מעלה העקרבים. העצימות היא בינונית והעדות לכך היא הפטפטת והתמונות שמוצאות דרכן חיש מהר אל מרחבי הפייסבוק. בדרך פוגשים ארבעה אנשי ברזל מקומיים הששים על המציאה כמוצאים שלל רב ומיד מצטרפים אלינו. שפה אחת לכולם והאליפסה מתרחבת ללא מילה מיותרת. חוזרים לעין יהב אחרי כמאה קילומטר ועוד ארבע שעות לטובתנו, מקלחת זריזה ארוחת בוקר ו…..זהו. הפעם זה נגמר באמת. שש עשרה שעות אימון קדחתני שנדחסו בארבעים ושמונה שעות. ואוו.

יושבים לשיחת סיכום בצל, החום להפתעתי כבר לא מעיק כל כך. סבב של הערות והארות חלקן פוליטיקלי קורקט וחלקן פשוט קורקט, אלו שיוצאות מהלב. התחושה הכללית המסתמנת היא שהיה אפשר יותר. יותר לרוץ יותר לשחות יותר לרכוב. והכי מוזר זה שאני חש בדיוק כמוהם רק שש עשרה שעות אימון והרי שילמנו על שלשה ימים… תורו של רן לדבר. עכשיו אחרי שהמאמץ הפיזי ולא פחות חשוב המנטאלי כבר מאחורינו הגיע הזמן לחשבון הנפש האמתי. לחייך ולדעת שעמדנו ביעדים. שהתאמנו בתנאים מהקיצונים ביותר שיש ויכלנו להם וזוהי גדולתו של ספורטאי סיבולת. עשינו את העבודה עכשיו צריך לתת לגוף לנוח ולהבנות. החכמה דורש רן היא האיזון העדין בין העומס לבין זמן ההתאוששות ומציאת נקודת התפוקה המקסימלית. רן מדבר והאסימונים יורדים, תחושה של מסוגלות מתחילה לחלחל. להקשיב לגוף, לדעת את גבול המאמץ. לצאת אל התחרות ויהי מה. לבצע את כל אחד מהשלבים בדגש על הביצוע ולעשות את מה שצריך כי מנצחים משלימים את המירוץ. מביט סביבי, חבורה גדולה של אנשים מדהימים נתקבצו כאן במדבר. מבטי חולף הלאה ומתמקד בנוף הצחיח שנגע בי והפך חלק ממני. איך הוא עשה את זה שוב? אני מהרהר. קרע לי ת'צורה ובכל זאת השאיר לי טעם של עוד.

ענר ארוסי.