| אתם יודעים איך מרגישים כשגומרים מרתון, או טריאתלון, או כל השג ספורטיבי אחר ששמנו לעצמנו – זהו סוג של " היי " רגשי שקשה לרדת ממנו – כך בעלי עדי ואני מרגישים – בשבוע שעבר סיימנו ארבע ימים מדהימים של טור-דה-תרום למען מרכז ספורט הנכים של אי"לן (ספיבק). יצאנו ביחד עם יותר מ- 400 רוכבי אופנים למסע מדהים עם רוכבים בריאים ורוכבים בעלי צרכים מיוחדים. רכבנו בכל איזור הנגב ועברנו כמעט 400 ק"מ כביש ביחד.
נרתמנו למטרה לפני 5 חודשים כאשר אשתו של חבר שלנו , איציק (אלה קון) הציעה שנרכב ביחד לארבע ימים למען מרכז הספורט של אילן. כמו חברים טובים אמרנו : "בכיף" ונרתמנו למטרה. כל רוכב מתבקש לגייס למסע תרומה בסה"כ של 5000 שקל. היו לנו 5 חודשים למטרה – אני התחלתי להתאמן. לא היה לנו מושג מה מצפה לנו – ביום ראשון ה- 17 באוקטובר התייצבנו ב 5:00 בבוקר במרכז הספורט ברמת-גן יחד עם עוד 150 איש. העמסנו את האופניים והתיקים ונסענו לצאלים. שם פגשנו עוד 250 רוכבים. ביחד רכבנו ביום הראשון מעל 400 רוכבי אופניים. רבע מהם היו בעלי צרכים מיוחדים – עיוורים שרכבו באופני טנדום; רוכבים באופני יד, ורוכבים עם מגבלות שונות שרכבו על אופניים מיוחדים. ברכיבה השתתפו מאות רוכבים מחברות שונות בארץ כמו בנק מזרחי (כ130 רוכבים); אמדוקס; חברת פריגו; מגדל; בנק הפועלים; רדוור ; ועוד עשרות חברות נוספות. כמו כן, השתתפו עוד כ- 50 חברה מעמותת "אתגרים" עם המלווים שלהם.
שימי סחייק ונתי גרוברג רוכבי אופני יד יחד עם עוד 400 רוכבים בתור דה-תרום ביום הראשון המשטרה סגרה עבורנו את הכבישים ורכבנו ביחד שני מרחקים – מסלול ארוך כ- 86 ק"מ ומסלול קצר של כ- 50 ק"מ. רכבנו מצומת גבולות צפונה לצומת סעד דרך צומת מעון, צומת רעים וקיבוץ בארי. בצומת סעד יצאנו לכוון דרום מזרח לצומת נתיבות. המשכנו על הכביש זה עד לצומת גילת דרך צומת הגדי. מצומת גילת עלינו על "כביש הרעב" לכיוון מערב עברנו באופקים וליד הישובים פדויים, מסלול ופטיש עד לצומת אורים משם דרומה חזרה לצומת צאלים. בדרך חיכו לנו עם אוכל ושתייה קרה. כאן אני חייבת לציין את רן שילון וחברת צ'אלנג' שספקה לכולם אין סוף של שתייה איזוטונית לכל אורך הדרך ולכל המשתתפים. לדאבוננו – התור התקיים ב-4 ימים הכי חמים בשנה, 43 מעלות בנגב ואנחנו ממש נצלנו בחום – בלי המשקה של צ'אלנג היו הרבה מאוד רוכבים מתייבשים בחום. יום שני – נשארנו רק כ- 100 רוכבים 25 מהם הם בעלי צרכים מיוחדים ; 8 -9 אופני טנדאום ועוד 5 אופני יד. ביום הזה החליטו המארגנים לקרוע לכולנו את הנשמה. חלקו אותנו לשלוש קבוצות: חזקים ארוך ומהר; חזקים ארוך ופחות מהירים; והמסלול הקצר. עדי ואני היינו במסלול הארוך הבינוני – 126 ק"מ כשבסוף מסיימים בהר חריף. הקבוצה המהירה יותר בהנחיית ניב ליבנר (אלוף הארץ ונציג מחברת אוזון 11) רכבו בקצב ממוצע של 40 קמ"ש והם המשיכו עד למצפה רמון אחרי הר חריף לסה"כ 170 ק"מ. התחלנו בכיף מקיבוץ צאלים עד לכרם שלום ומשם אחרי הפסקה קצרה ואישור של צה"ל המשכנו על כביש 10 מקביל לגבול עם מצרים עוד 85 ק"מ. עברנו ליד הרבה חיילים משועממים שמאוד התפלאו לראות קבוצת רוכבי אופניים עוברים לידם (כולל הרבה חיילים מצריים מהצד השני). הכביש לא אדיר – הרבה חצץ, חורים וחול אבל הנוף נפלא. החום של היום גבר – בשעה 14:00 עצרנו שוב למנוחה ואז אחרי כבר 95 ק"מ וחום נמדד של 38 מעלות התחלנו לטפס את ההרים לכיון הר חריף. אתגר אפילו לא מתחיל לתאר את הקושי לפנינו – אבל כשאתה רוכב ליד אנשים עם אתגרים הרבה יותר קשים ממך, אתה פשוט נושך שפתיים (שעכשיו שרופים לגמרי) וממשיך לפדל. בשעה 16:10 צה"ל סגר לנו את הכביש – ואומנם לא הגענו להר חריף, היינו 8 ק"מ מהסוף עלינו בשעתיים סה"כ 860 מטר. ההרגשה הייתה אדירה והיינו מותשים. לינה בבה"ס שדה במצפה רמון וכמתנה ליום הקשה שהיה לנו ביום שני ביום השלישי רכבנו ממצפה רמון, למטה למכתש הגדול, ועד לכביש הערבה וקיבוץ קטורה. אני היום הצטרפתי לקבוצה המהירה כי ידעתי שאקרע אותה בירידות. או קי – אני מודה שאני קצת פחדנית – לרכב על כביש 40 עם משאיות ואוטובוסים אבל הגעתי מעל ל-60 קמ"ש(ולא אספר כמה מעל) כשעדי הגיע ל- 80 קמ"ש.
איציק קון עם מרגלית שחר באופני טנדום. כשהגענו לקיבוץ קטורה אחרי 105 ק"מ והחום 43 מעלות – קפצנו עם הבגדים לתוך הבריכה. כיף לא מהעולם הזה!!! יום רביעי ואחרון – רכיבה קלה ממצפה רמון וירוחם – כולנו תחת הרושם האדיר של ערב קודם, בו בילינו ביחד בהאנגר של מצפה רימון- והגיעו לבקר אותנו הדור החדש של ספורטאי מרכז הספורט לנכים. שם פגשנו את התותחים האמיתיים של המרכז – בועז קרמר שנולד נכה ברגלים ויד וכיום הוא מס 14 בעולם בטניס נכים וסגן המרכז לספורט, עשהאל שבו בן 17 פגוע טרור שאבד את אימו ואחיו כיום הוא התקווה הגדולה של ישראל למדליה באולמפידה ב 2012 בלונדון ; ובחורה מדהימה בשם קרולין טביב בת 14 שנולדה נכה מהמותן למטה והיא אלופת ישראל בטניס שולחן. מספיק היה לנו להכיר את הילדים האלה ולדעת שיש ממש גיבורים בחיים שדרך הספורט הם הצליחו להגיע להישגיים מרשימים שהרבה אנשים בריאים בגופם לא היו מגיעים. אם משווים את המאמצים של בריאי הגוף בארבעת ימים אלו, לאלו עם בעלי צרכים מיוחדים – אפשר להגיד שבעצם אין כלל הבדל בינינו. שנינו רכבנו 400 ק"מ בחום לא מהעולם הזה, ישנו לא בתנאי דה -לוקס, אכלנו אוכל בריא אבל לא משהו מיוחד, הזענו הרבה ביחד, צחקנו המון על כולם והרווחנו כל כך הרבה. אנחנו מכורים – נרשמנו כבר לשנה הבאה ואני מזמינה אתכם להצטרף אלינו ב-2011. שלכם, הילדי קרב האתר של ספיבק הוא: www.iscd.com חפשו אותנו ביו-טוב יש סרט על המסע. להתראות בשנה הבאה.
אורי גוזמן, עדי והילדי קרב ואיציק קון ביום בשני . |
Leave A Comment