אני עוד לא עשיתי דברים מדהימים בתחום הספורט. אני לא שוחה, אני בכלל לא יודע לרכב על אופניים (אופס..) אני עוד לא רצתי מרתון בימי חיי, בינואר הקרוב אעשה זאת בפעם הראשונה בטבריה. אני בסך הכל מרתוניסט בהתהוות.

הסיפור שלי מתחיל כסיפור מוכר ושגרתי במסגרת אימוני אנדיור: הייתי איש שמן (טוב, מאד שמן אם להודות , 120 ק"ג ועוד קצת) בשנות ה-40, עובד הרבה, אני הייתי בטוח שהאור הפנימי שכולם מדברים עליו הוא האור הפנימי של המקרר. כולסטרול גבוה, לחץ דם לא יציב. הליכה מדלת הבית עד למעלית מתבצעת בדרך כלל בזון 3 .

שנים טענתי שאני ספורטאי שאיש שמן בלע. בפברואר האחרון הצטרפתי לאנדיור ובפיקוחו של רן והדרכתו הצמודה של מני, הספורטאי שבי התחיל להילחם בשמן. ביוני כבר נרשמתי רשמית למרתון טבריה למרות שבאותה תקופה יכולתי, במקרה הטוב, לרוץ 5 ק"מ בלי פינוי רפואי בהיטס. לאט אבל בטוח הריצה הפכה קלה יותר, המשקל הלך ופחת. הספורטאי שבי חזר לכיסא הנהג.

באותה תקופה בערך, הספורטאי נזכר בחבר אחר, שגם הוא לכוד בתוך השמן שבי. הספורטאי הכיר טוב את הלוחם המאומן, הלכוד והמאוים שחי גם הוא בתוכי, במשך שנים רבות. ככה זה עם אנשים שמנים הם יודעים להכיל. החייל הקרבי הלכוד הזה שינה את החיים שלי . הוא התגנב בין השיחים והצללים והצליח להשתלט באופן עויין ואלים על הגוף שלי. כשכולם חזרו הביתה ממלחמת לבנון הראשונה אני גיליתי שאני חזרתי הביתה, אבל לא חזרתי מהמלחמה, היא חזרה איתי. אני מנחש שככה זה כשאתה נפגע פוסט טראומה (הלם-קרב בלשון העם).

ככה אנחנו בנויים, פחד מתוכנת במערכת ההפעלה שלנו באופן טבעי. אנחנו מתוכנתים לפחד מאריה בעשב, מתוקף בחושך, ממוות במשפחה ומאירועי מלחמה ועוד. כאשר אחד הפחדים האלה מתממש, אנחנו עלולים לא להירגע שוב לעולם. הכאב קשור למצב הזה, מוכר כהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) שילוב של דיכאון, חרדה, סיוטים ביום ובלילה, פלאשבקים , כעס בדידות ועוד.

ב-2002 לאחר טיפולים כושלים יותר או פחות, טופלתי בשיטה המכונה PE. אני הראשון בארץ שעבר אותה. זו השיטה המובילה היום בטיפול בחיילים אמריקאים שחוזרים עם "מתנת" ה PTSD מעיראק ואפגנסיטן . (שם מדובר בכ-50% מהכח הלוחם). ההבדל הדרמטי בשיטת טיפול זו היא העובדה שבמקום להציע עוד שיטה של תחזוקה טובה יותר או פחות של הסימפטומים, השיטה מציעה דרך להתמודד עם הבעיה. לקח זמן, אבל הטיפול הזה החזיר אותי לחיים. הטיפול הפך את החוויה הלבנונית לעוד זיכרון. זיכרון שאפשר לקרוא לו אם רוצים ולהזניחו אם רוצים.

לפני כחודשיים הריצה והקרב ב PTSD התחברו. גיליתי שלרוץ בשבילי זה הרבה יותר מריצה. אני לא יכול רק לרוץ. סיפור חיי לא יכול להיות רק הסיפור שלי. לרוץ למען נפגעי PTSD ממלחמות ישראל הוא השליחות שלי. למה? כי אני יכול. כי באיזשהו מקום הלומי הקרב נשכחו. אלה הם הגיבורים האמיתיים של מדינת ישראל שחיים את מלחמותיה יומיום. כלוחם לשעבר אני יודע שלא משאירים פצועים בשטח. זו הגרסה שלי לחילוץ לוחמים פצועים. הקילומטרים האלה שאני רץ יכולים לעזור ולו במעט. וכך בכוחי המועט, באיטיות האופיינית לריצתי, החלטתי שאני משנה את המצב באמצעות הרגליים, הרגליים שלי.

כך נולד פרוייקט : "רצים עם רמי"http://rwr.org.il . יוזמה שמטרתה להעלות את המודעות לנפגעי הלם קרב ולשיטות טיפול אפקטיבית עבורם. במסגרת הפרוייקט אני "מוכר" כל אחד מ 42,195מטרים של המרתון בעשרה שקלים למטר.

בימים אלה : השמן עבר דיאטה רצינית, והלוחם המאומן מדי פעם מרים את ראשו ומזכיר לי את החוויות שעברנו יחד, לפעמים תוך כדי ריצה הוא לוקח אותי ללבנון. היום אני ספורטאי מאומן, היום אני כבר לא נותן ללוחם המאומן להכתיב את הקצב, אני מכתיב את הקצב.

להתראות בטבריה. רמי יולזרי.