הפעם הראשונה שלי – מיומנו של טריאתלט מתחיל (מאוד)

טריאתלון עמק הירדן ה-21 מקצה ספרינט. למעשה כבר רצתי חצי מרתון קודם ואפילו צלחתי את אימוני לטרון בכבוד (כבוד חלקי יש לומר…) כך שעברו לי בראש מחשבות לדלג ישר למקצה האולימפי, אבל הרגשתי שצריך לכבד את סולם המאמצים ואלוהי הטריאתלון ולכן לעבור דרך אבני הדרך המקובלות. יצאנו לדרך יום קודם. רשימת הציוד הייתה מוכנה מראש ואחרי שעברתי עליה 20 פעם כדי לוודא ששום דבר לא נשכח העמסנו את התיקים והאופניים והתנענו את הרכב.

הגענו ליעד המבוקש כעבור שעתיים של נהיגה. מה עושה טריאתלט מתחיל מיד עם הגיעו ליעד? כמובן! עוברים את מסלול הרכיבה עם האוטו על מנת לזהות עליות,ירידות, בורות ועיקולים. אחרי למידה דקדקנית של תוואי השטח ושינון של השילוט בדרך, חזרנו בחזרה לשטח ההחלפה. ומה עושה טריאתלט מתחיל מיד עם הגיעו לשטח ההחלפה? כמובן! בוחר לעצמו את הנק' האסטרטגית העדיפה עליו כדי למקם את ציודו (במין אופטימיות מתפרצת שאכן הנק' תישאר פנויה למחרת בבוקר). אחרי שני התרגילים המחשבתיים הללו, החלטנו סוף סוף לעשות צ'ק-אין בבית הארחה. נכנסו לבית ההארחה ומיד תקף אותנו צורך עז לפסטה. שהרי העמסת פחמימות היא הכרח בשעה בה אנו נמצאים. לאחר שנמצאנו שבעים ומרוצים, שמנו פעמינו לעבר התדריך לקראת המרוץ מחר בבוקר. בדרך לתדריך עשינו עיקול קטן כדי לראות איפה אנחנו עתידים לשחות מחר בבוקר. מנקודת התצפית העליונה המצופים בכנרת לא נראו כל כך רחוקים והתמלאנו אופטימיות.

הלילה שלפני. בלילה התעוררתי לפחות 3 פעמים. האדרנלין התחיל לפמפם ולא נתן לי להירדם. למרות שההזנקה רק ב-09:00, הייתי על הרגליים, אחרי ארוחה קלילה מלאת סוכרים פשוטים, כבר ב-07:00. עשיתי מעבר נוסף על הציוד שאני לוקח איתי לשטח, עליתי על האופניים והתחלתי לפדל בקלילות ליעד.

שטח ההחלפה. בשטח ההחלפה, הפינה האהובה עליי לא הייתה פנויה. העניין נלקח בפרופורציה המתאימה ומיד מצאתי לי פינה אחרת חמה ונעימה לפרוס בה את הציוד. פרסתי את מרכולתי על המגבת הצהובה והבולטת שלי וירדתי לכנרת להטמין לי כפכפים. אחרי שגיליתי שהמון מתחרים שכחו את הכפכפים שלהם הכנסתי לי טוב טוב לראש שלי זה לא יקרה. האם זה לא קרה?! זה כמעט קרה…

המרוץ. עומדים בתוך המים הקפואים ומחכים לצופר. הצופר נשמע ואיתו מגיעים הגלים מהשחיינים שלפני. הגלים בקושי מאפשרים לשחיין הפשוט לשמר את סגנון השחייה שלו. במקרה הטוב הוא מצליח לא לבלוע מים. במקרה הרע הוא עובר לשחות חזה. למזלי הצלחתי לשמור על קור רוח, נתתי לדבוקה הראשונה להתקדם מעט ומיד אחריהם התחלתי לשחות. בדרך הלוך למצוף חטפתי כמה בעיטות מקדימה. מצד שני לא התרתחתי כי גם זכיתי לבעוט בכמה מאלו ששחו מאחורי. בדרך חזור מהמצוף כבר תפסתי מרחק והאחרים תפסו מרחק ממני כך ששלב הבעיטות נגמר. כעת נשאר רק לשחות בחזרה. הבעיה היא שכשאין מישהו מיד לפניך מסתבר שקשה יותר לשחות בקו ישר. כשכמעט התנגשתי בשחיין ששוחה בכיוון ההפוך הבנתי שאולי כדאי להציץ מדי פעם כדי לכייל מחדש את הכיוון. הגעתי לחוף, עליתי על כפכפי הריצה שלי ועטתי לעבר שטח ההחלפה. ההחלפה עברה במהירות ועליתי על האופניים. הרבצתי ג'ל ראשון מיד עם התחלת הפידול. מישהו שם למעלה כנראה לא היה מרוצה מהעובדה שעברתי ביעף דרך שטח ההחלפה והחליט להעניש אותי בקצת גשם. בסביבות הק"מ ה-5 התחיל טפטוף קליל. בק"מ ה-15 כבר הייתי עם נעליים וכפפות ספוגות (שעדיין מתייבשות להן ברגעים אלו ממש). הרכיבה הסתיימה במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש. פחות או יותר כמו שתכננתי למרות הגשם והרוחות. הייתי גאה! בשטח ההחלפה גיליתי שככל שהכפפות רטובות, כך קשה להוריד אותן מהידיים. אחרי מלחמה קצרה עם הכפפות יצאתי לחלק השלישי והאחרון, הריצה! הריצה דרך הפרדסים על רקע מטעי הבננות הייתה תענוג. אפשר היה לזהות די בקלות מי ספרינטר ומי במקצה הארוך. מראה האנשים שמשלימים את ההקפה השלישית והרביעית שלהם (במקצה של חצי איש הברזל היו 4 הקפות) עוררה בי חשק אדיר לעתיד! סיימתי את ההקפה וטסתי מאזור ההקפות לכיוון קו הסיום. בקו הסיום שמחתי לראות שעון גדול שמתעד את רגעיי המרגשים! חיוך מאוזן לאוזן עלה על פרצופי וברגע זה הכול התבהר לי. לא נותר בלבי שמץ של ספק.

טריאתלון תל-אביב – הנה אני בא!

עמרי סנדיק