הסיבות שהביאו אותי לעולם הריצה.

זו נהייתה שיגרת חיי בשבע השנים האחרונות. אני מניח שזו גם השיגרה של חלק נכבד מהקוראים. לעיתים אני מנסה להבין איך זה קרה ? למה זה קרה ? במיוחד עכשיו לפני שיא נוסף ברזומה שלי, הזדמנות להעלות הכל על הכתב….

ישנן מאות סיבות להתחיל לרוץ/לרכוב/לשחות, הפזמון מוכר לכולנו. הסבולת פועלת לקידום בריאות טובה יותר, לב חזק, מבנה גוף דק יותר, וכו'..

אלו שרצים רוב חייהם או עוסקים בכל ספורט סבולת אחר, יתכן ואינם יודעים בדיוק מה הביא אותם לריצה, הספורט תמיד היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מהם, כל עוד הם יכולים לזכור.

מי שהתחיל לרוץ בשלב מאוחר יותר בחיים, יודע כי הסיבות אינן תמיד נשגבות כמו כושר ובריאות. חלקנו התחלנו לרוץ מהסיבה הפשוטה, ששום דבר אחר לא עזר להקל על השגרה היומיומית הקשה. שום דבר אחר לא הצליח להסיט אותנו מהבעיות היומיומיות שלנו.

חלקינו לא הגענו לריצה מתוך תחושה של הישגיות או גאווה, אלא כמוצא אחרון. פנינו לספורט, כדי "לרפא" את עצמינו ולהרגיש בטוחים. הגענו לריצה לא מתוך תחושת ההצלחה בחיינו, אלא לרוב מתחושת הכשלון.

עם הזמן הכרתי עוד המוני רצים וטריאתלטים והתוודאתי לסיפורם. חלק לא קטן מהם רץ כדי לברוח מטרגדיה כזו או אחרת, מגירושים או מבעיות אחרות בחיים.

אז איך זה קרה אצלי, אתם בטח שואלים. עבודת היי-טק דורשנית בתקופת ה"קפיצה הגדולה", שני פעוטות בבית. בדיוק סיימתי תואר שני. 15 קילו עודפים ושגרה שוחקת ואיומה. במקום לשקוע ברחמים עצמיים החלטתי להכניס קצת פלפל – חד"כ 3 פעמים בשבוע.

כמובן שהכל כאב וכלום לא הסתדר. אבל לאט לאט שמתי לב שריצה קלה עושה לי את זה. מהר מאוד הבחנתי שכאשר אני יורד מההליכון דואב וכואב, אני מתחיל לספור את השעות עד הפעם הבאה. מחודש לחודש שמתי לב שאני מתחיל להשתפר, פחות הליכה ויותר ריצה ואז עולים דיבורים עם מתאמנים אחרים על מרוץ של 10 ק"מ. וההמשך כבר ידוע…

אבל בשורה התחתונה , מצאתי לי תחביב שאני באמת אוהב, שבאמת עושה לי טוב.

החלטתי שהגיע הזמן למצוא את עצמי. הגיע הזמן לרוץ. מדהים איך זה היה לצאת לדרך, במסע של גילוי עצמי, עם לא יותר מאשר גופי ומוחי. מה שלמדתי על עצמי לא בא מתוך ספר או מדריך, אלא מעבודת הרגליים. בכל צעד היתה אפשרות לגלות תובנה חדשה, מחשבה חדשה, תחושה חדשה. כמובן שבתחילת הדרך לא חיפשתי הדרכה, הרי כמה מסובך לנעול נעליים ולרוץ ?  כמו כל גבר ממוצע שמתחיל בגפו, מהר מאוד הגעתי למסקנה שבלי הדרכה ולווי מתאים, לא אצליח לעשות דבר. כשהגעתי לרן שילון כבר הייתי מפורק לגמרי, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

נפרד מ"כבלי הנוחות" של החיים, למדתי מהר, כי הגוף שלי יכול להיות חבר או אויב. כשאני דוחף בעדינות, אני מתוגמל עם מהירות וסבולת. דוחף חזק מדי, מהר מידי או מוקדם מדי – אי הנוחות הופכת לכאב.

למדתי כי הכאב הוא שפת הגוף שלנו. כאשר אנו מאזינים לו בקשב רב, הגוף לוחש לנו מתי עשינו יותר מדי. למדתי כי ההתאוששות היא חלק בלתי נפרד מתוכנית האימון שלנו !! אנו צריכים ללמוד ולהקשיב לגוף שלנו. אם נתעלם מהאזהרות הראשונות של אי הנוחות, הגוף ידבר יותר בכוח. ואם נמשיך להיות חרשים להודעות של הגוף, התוצאה תתבטא בפציעה וירידה באימונים. למדתי גם כי אין לי ברירה אלא לרוץ עם הגוף שלי, כי זה מה שיש, אין לי גוף אחר. כמעט בלי אזהרה התחלתי לחשוב על אוכל כמו דלק עבור הגוף שלי, ולא כמרגוע עבור הנשמה שלי (האמת היא שאני מאוד אוהב לאכול..). המזון כבר לא היה דיאטה חדשה או תוכנית חדשה כדי לרדת או לעלות במשקל. ככל שרציתי לעשות יותר עם הגוף שלי, הייתי גם צריך לספק את הדלק שהגוף שלי דרש בהתאם.

למדתי גם כי רוחי לא כל כך שבירה כפי שחשבתי. במרוץ הראשון שעשיתי הצלחתי לחפור עמוק בנבכי נשמתי כדי לתת את כל מה שיש לי ב500 מטר האחרונים. או במקרה אחר של ריצת מרתון שלא נגמרת, אני לרוב מצליח למצוא תעצומות נפש שיאפשרו לי לסיים את המסלול עם חיוך.

היו לי כמה הצלחות בעבר, ועוד הרבה יותר כשלונות. אני לומד מהם , התמודדתי איתם בצורה הכי טובה שיכולתי , וזה מה שחשוב. ההתמודדות והלמידה! כי בכל יום שבו אנו משקיעים בעצמנו, בכל יום שאנו מרשים לעצמנו לחלום על שיא אישי חדש, בין עם זה לסיים מרוץ של 5 ק"מ, 10 ק"מ, מרתון , אולטרא-מרתון , איש-ברזל וכו… . בכל יום כזה אנו מתחזקים! בכל יום כזה אנו מוודאים שהימים הטובים הם לא מאחורינו, הם עוד הרבה לפנינו. או כמו שאומרים בעברית : the best is yet to come !! .

אילן פריש