| אחרי האיירונמן הראשון שסיימתי לפני שנתיים, הבטחתי לכולם שזהו, אחד מספיק בהחלט! השקעה כל כך גדולה ולאורך זמן. ובכלל-הגוף בטח לא יעמוד באחד נוסף! כמי שמאוהבת עמוקות בריצה, OK עם הרכיבה, וממש לא אוהבת לשחות, שנה וחצי של ריצות נטו בהמשך היו נפלאות!!!! "טחנתי" מרתונים, חצאי מרתונים, מירוצי שטח וגם אולטרה אחד בדרום אפריקה. האופניים נשארו על הטריינר והשחייה היתה רק לשחרור… ויהי טוב. באמת שלא מבינה מה הביא אותי להירשם שוב לאירונמן נוסף! אולי כי הרגשתי ש"פג תוקף" הקודם? אולי הרצון לעשות תחרות אחת ממש "חלקה"? אולי האושר השמימי בסיום כשהכרוז מכריז על רקע קהל מריע בשאגות: "והנה מגיעה דליה מיכאלי מישראל-והיא איירונמן חדש"!!!!!!!!!!!!!? כל אלה ויותר. מה אומר? זר לא יבין… אבל, מהרגע שנרשמתי ,זהו! הבטתי קדימה, בנחישות, ללא פיקפוקים,לעבר המטרה. ושוב הגיעה חצי שנה של אימונים אינטנסיביים לקראתו, כשהטקטיקה הפעם היא במקום אימונים ארוכים נינוחים, אימונים קצת קצרים יותר, אבל עצימים. מאד. 2-3 אימונים שונים בכל יום. ושוב השאלות, החששות, התהיות וההבטחה של המאמן:"הכל בסדר". אימונים טובים יותר וטובים פחות. כאלה שהתחושה בסופם היא שאי אפשר יותר ומנגד-הישגים קטנים והתקדמות טובה. ושוב נדחקים הצידה המשפחה, החברים, התקציב, הבילויים וכל השאר. הקטע הכי הכי קשה עבורי בכל הסיפור היה, כרגיל, הכנת ופריקת תיקים לאימונים, אינספור פעמים, חפיפת הראש 2-3 פעמים ביום, ואכילה מתאימה. הרבה. וכל הזמן! היה לי קל מאד לראות את ההתקדמות של האחרים.כולם התקדמו נהדר, להשגתי!!! מתוך העייפות האישית, קשה היה לחוש בהתקדמות האישית שלי… נראה לי שאני דורכת במקום. וכל הזמן מנקר החשש, האם אני מוכנה מספיק לאתגר כל כך גדול??? והנה, שנה חלפה מהר מדי, 3 שבועות לפני -מחנה אימונים של פריצת גבולות אמיתית. 3 ימים במדבר כמעט ללא שינה. יציאה לריצה של 3 שעות באמצע הלילה. המשך של שעה שחיה נמרצת בבריכה ואז-רכיבה של מעל 80 קמ בחום של כ 40 מעלות! אחרי כל זה-באמת שהכל נראה אפשרי! הטייפר (הארוך!) נגמר מהר מדי, ו…הגעתי לקו הזינוק. מה אומר על התחרות עצמה? לא סתם אנו מכנים אותו:היום הארוך בשנה…קשה, קשה, קשה!!!! מי שעשה מבין כנראה בדיוק למה אני מתכוונת. מי שעדיין לא עשה-מפתיע ביותר, אבל,כן, זה אפשרי!. היה יום קריר ובהיר. מזל! השחיה אינה הצד החזק שלי. אז האושר הגדול ,כשהשחיה נגמרה ועליתי על האופניים. רכיבה ארוכה ארוכה… ברכיבה כבר פגשתי מכרים. ואז, האושר הגדול עוד יותר כשהרכיבה האינסופית נגמרה ועליתי על מסלול הריצה. התחושה שהנה זה נגמר-כי יש לי עוד "רק" לרוץ מרתון. את הריצה כבר סיימתי מקופלת לשניים ועם סנטר פצוע וזב דם מנפילה בריצה.
דליה מיכאלי |
Leave A Comment