אנחנו פוסעים לכוון המסעדה, קבוצת ישראלים שעומדת לחגוג את סיום התחרות, את ההישג העצום של כל אחד מאיתנו. כל אחד ודרכו. כל אחת ודרכה. על הרגל שלי מתנוסס בגאווה הקעקוע : ironman .

במהלך הארוחה מתפתח בנינו דיון בנוגע למקומה של התחרות בחיים שלנו: האם זהו השיא? או האם התחרות היא רק חלק מהדרך? ממנה רק ממשיכים בחיים ספורטיביים אל מטרות אחרות. שאלה זו מעוררת בי הרהורים לגבי הדרך בה אני צועדת בעשר השנים האחרונות אל תחרות זו, שהיא ללא ספק אחד משיאיה .אבל היא עוד שלב בדרך הארוכה שהייתה רצופה בשיאים שהגיעו כל אחד בזמנו. .

עד לפני יותר מעשור הייתי "בטטת כורסא" קלאסית. כל מה שרציתי זה לרדת במשקל. לאט לאט התחיל השינוי. קודם הגיעה הריצה ולאורך השנים מצאתי את עצמי יחד עם קבוצת חברים שמלווה אותי מאז, גומאת קילומטרים שהצטברו. ורצה במרוצי 10 ק"מ וחצי מרתון.

ואז הגיע חלום המרתון. בתחילה הוא נראה חלום בלתי מושג, מטרה בלתי נתפסת. אבל ברומא הוא הפך למציאות ולחלק אינטגרלי מחיי בכל שנה. (לפעמים גם שניים בשנה…) אל הטריאתלון הגעתי באקראי, משיחה במקלחת של "מועדון כפרי משגב". תמי, חברתי, שלימים הפכה להיות המאמנת שלי, הציעה לי להצטרף לטריאתלון נשים. קודם כל אמרתי: לא! לא ידעתי אפילו לשחות. אחרי כמה שניות, כהרגלי…אמרתי – בעצם למה לא ? כל מה שנותר לי זה ללמוד לשחות…

מאז כל תחרות הינה שיא ופריצת דרך בפני עצמה: טריאתלון ספרינט, אולימפי וכמובן חצי איש ברזל. אם אפשר היה לעשות קעקוע בכל תחרות חדשה הייתי עושה גם הדרך אל "איש הברזל" החלה מהתבוננות בתחרויות מתוך מחשבה "את זה אני לא אוכל לעשות", המשימה נראתה לי באמת בלתי אפשרית. מלבד המרחק הבלתי נתפס של התחרות, שחיה רצופה של 3.8 הינה הגעה מבחינתי לירח, לא פחות ….

אבל לאט לאט, בסתר ליבי החלו להתגנב המחשבות שאולי .. יום אחד … מי יודע … כשהילדים יגדלו… בגיל חמישים …. כל אלו נמשכו עד הלחיצה על מקש ההרשמה. כשההחלטה נפלה הוגדרה המטרה: עמידה ב cut off העומד על 10.5 שעות סיום השחייה +אופניים, ממנה נגזרה תוכנית האימונים מה שגרם לי לבלות שעות רבות בשחייה בבריכת משגב והתיידדות אין סופית עם כבישי צפון הארץ ורמת הגולן ו… מינימום ריצה .

תקצר היריעה מלתאר את חווית השהות בקלגנפורט, יש לציין שכל מה שסיפרו לי על המקום, הנוף, האווירה המשגעת, הארגון והקהל היה נכון לחלוטין !!! כל חלק בתחרות המורכבת והמטורפת הזו היה בלתי נגמר, קשה ומאתגר. כל שלב בתחרות דרש ממני מלבד מתיחת גבולות והבאת הגוף ובמיוחד הנפש עד הקצה, גם למצוא מאגרים רבים של אורך רוח וסבלנות (תכונות שאינן ממעלותי העיקריות..), כל אלו היוו עבורי חוויה מיוחדת של העצמה וביטוי לכוח פנימי בלתי נדלה .

ובמבט של אחרי: המטרה הושגה במלואה, יצאתי לריצה אחרי 9 שעות וחמישים דקות. במהלך התחרות ועכשיו, אחריה אני מגלה כי תחרות איש הברזל בשבילי היא עוד פסגה, עוד גבול אישי וספורטיבי שלי שנפרץ שדרכו אני יכולה להביא את היכולות שלי לידי ביטוי.

הקעקוע (מלבד יופיו) הינו תזכורת יומיומית בשבילי לכוח ולעצמה שחוויתי.

לסיום כמה תודות לאנשים חשובים: ראשית לחבורה התומכת והמופלאה ממשגב השותפה לאורך כל הדרך "לשריטה", לריצות, לרכיבות, להתלבטויות ולתמיכה : אפרת, בתיה, ירון, מאירה, מירב, תמי, מואיז,עפר ופז . לרן שילון אשר זרע את הזרעים …(וגם קצר את הפירות). לתמי ברוך חברה ומאמנת יקרה אשר האמינה בי וליוותה אותי במסירות לאורך כל הדרך . ולאחרונים חביבים משפחתי האהובה בני : יותם, אמוץ ויפתח המפרגנים כל כך, ולשאול בן זוגי שאהב, פרגן ותמך לאורך כל שנת הברזל הארוכה !!! וחיכה בסבלנות אין קץ ארבע עשרה שעות וארבעים ושתיים דקות כדי לקבל חזרה אישה שהפכה לאישה מברזל!

מיכאלה פולנסקי יולי 2011