הכול התחיל בשנת 2007. לפני 5 שנים ו-20 ק"ג התחיל השגעון. עד אז התחמקתי בהצלחה מכל פעילות גופנית. אז קיבלתי מהאשה מתנת יום הולדת-מנוי לחדר כושר.

הגרסה שלה: אני עושה לו מנוי מתנה תוך ידיעה ברורה שלא יעשה בו כל שימוש..

למרבית ההפתעה, פשוט נהניתי. התחלתי להתאמן עם מאמן מקצועי. גם הוא לא הבין מאיפה הגעתי אליו. מתאמן משונה שעושה כל מה שמבקשים ממנו ומוסיף עוד קצת. התחלנו בחדר הכושר ובהמשך הוספנו אימונים בחוץ. עוד ריצות ועוד חיזוקים. והנה אני מצליח לרוץ קילומטר שלם. לאט לאט המרחקים גדלים ואחרי שנה אני על סף 10 ק"מ ריצה.

היא: מתבוננת בהשתאות בשמנמן , הוא לגמרי בענין – לא משתמש במעליות, הולך בכל הזדמנות ומתחיל להירשם לתחרויות קטנות

שנת 2009 היתה קפיצה לחצי מרתון ונוספו גם רכיבות. בינתיים לבד על אופני שטח. אני עושה סיבוב נחשון-צובה-נס הרים וחזרה על אופני שטח. מגיע לבר בהר עם האופנים, מעמיד את האופנים על הג'ק לצד עשרות אופני כביש מפונפנים.

היא: מפלס הלחץ והחרדה עולים… מה עשיתי לעצמי? להיכן נעלמו בוקרי שבת? איך במו ידי שלחתי אותו אל קו האש של כבישי הארץ?

ב-2010 סיימתי מרתון ראשון. אז גם נכנסתי למים הקרים ולמדתי לשחות. וכפי שניסח זאת ידידי דורון בן ארצי, סומן קו הסיום תחרות איש ברזל. באותה העת צחקתי ואמרתי שזה בלתי אפשרי בקושי הצלחתי לעבור 25 מטר בבריכה. מעולם לא רכבתי על אופני כביש ורק בריצה הרגשתי נוח. אבל מסתבר שכשרוצים הכל אפשרי. זאת למדתי שוב ושוב, כאשר סיימתי טריאתלון ספרינט ואח"כ אולימפי.

היא: המכונית המשפחתית שלנו עברה הסבה. ציוד מכל הסוגים והמינים ממלא כל פינה. נעליים, כפפות, גלגלים, סנפירים ועוד ועוד. מהנדסי סובארו לא העלו על דעתם שכך תראה גרסת הספורט החדשה שלהם. האיש איבד כל טיפת בושה ויוצא בפורים לריצה חמוש בחצאית טוטו וכנפי פרפר, בפארק הלאומי, מוחאים לו כפיים והוא חוזר מאושר כמו פיה.

שנת 2011 הוקדשה להכנות לתחרות הגדולה. אני כבר שוחה יותר רחוק וקצת יותר מהר. רן מפסיק לפעמים לצעוק עלי "זה לא שחיה, קצב ידים כזה לא קיים" גם באופניים המרחקים גדלים וכבר רכבתי מקרית שמונה לאילת פעמיים.

היא: בכל ערב נערמים התיקים ליד הדלת, תיק ייעודי לבריכה, לריצה ואחד לאופניים. מכונת הכביסה משתוללת אבל לא מקטרת ועושה את העבודה. למטבח הוכנס מתקן חדשני לייבוש בקבוקים (כן, כן, ההוא של התינוקות)

שנת 2012 מתחילה וההכנות בעיצומן. שעות האימונים מתארכות, המרחקים ועומסים גדלים. אינסוף הכנות לוגיסטיות: ציוד, מלונות, רכב, מוספים ללחץ, הפחד מהתחרות גדל ככל שמתקרבים לתחילת יולי.

סוף יוני 2012 הגענו לקלגנפורט ביום רביעי בחצות (יום חמישי) עוד בלילה הרכבתי את האופניים ובדקתי שהכל תקין ביום חמישי בבוקר "התחיילתי" ומסרתי את האופניים לבדיקה אצל הטכנאי, במקום אחה"צ, יצאנו גיל כץ, יהודה לבנה, דורון אמיר, אני ומייקל (מתחרה נוסף מארה"ב) לביצוע הסיבוב הארוך. הרכיבה היתה נעימה וכיפית. ביום שישי בבוקר שחיתי באגם כ-40 דקות עם חליפה. יצאתי והרגשתי שחם לי. ביום שבת בבוקר תדרוך ובו קיבלנו את הבשורה "בלי חליפות". האמת, הוקל לי. העדפתי את הקושי בשחיה ללא חליפה על פני הבישול האיטי בתוכה.

בבוקר התחרות התעוררתי והשלמתי את ההכנות באופן רגוע ומסודר ויצאתי לחוף הים. על החוף כבר ניתן להרגיש את ההתרגשות הרבה. בשעה 07:00 התחרות מתחילה כשכולם רצים למים.

היא: טוב נו, רגוע זה לא היה… הלב שלי פמפם לחץ הדם עלה , אבל זו רק אני…

עמדתי במקום טוב באמצע של החזקים פחות. יצאנו לדרך. לאחר מספר דקות, פניקה ראשונה ,הצפיפות והמכבסה המפורסמת לא עושים רושם שעומדים להרגע.. לאט לאט התאפסתי, הרבה בזכות הטמפו טריינר, שנתן לי קצב התייחסות. מגיע למצוף הראשון בזמן טוב ומחפש את המצוף הבא. לא ממש רואה בלי משקפים אבל מעריך את הכיוון ועובד. מנסה לשמור על דרפטינג כמה שיותר ובינתיים מצליח. פונה לקטע הבא חזרה לחוף וכאן שוב הולך לאיבוד קצת. הרוב שוחה יותר ימינה ואני שוחה שמאלה למה שנראה לי הכיוון הנכון. כאן אני כבר מתעייף והקצב יורד. בסופו של דבר מגיע לתעלה.אני מנסה להשאר במרכז היכן שלהערכתי הזרם חזק יותר. הקהל מסביב מעודד ולמרות העייפות עובד קשה ומגיע לקו הסיום. מסתכל על השעון ורואה שהזמן סביר (גבול עליון ללא חליפה)

היא: עומדת ביציאה מהמים ורואה אותו יוצא מכוסה בירוקת ואצות-נפלא!

ריצה קלה לשטח החלפה. אני מגיע וחייב להשתין קודם כל, מבזבז 3 דקות לפחות על זרם בלתי פוסק. מתייבש, מורח קרמים מתלבש ויוצא לרכיבה. הסיבוב הראשון עובר בקלות. הזמן קצת יותר משלוש שעות. החום עולה ואני מחליט להוריד טיפה קצב. ממשיך לעבוד אבל מרגיש חלש יותר ויותר. לקראת הסוף נותן עוד קצת וקו הסיום לפני. השעה קצת אחרי 15:30 . יש לי יותר מ-8 שעות לסיים מרתון.

היא: מנסה "לדוג" אותו בין הרוכבים אבל מפספסת, חוזרת למלון אל מזגן לא יעיל שעושה רעש, לנסות ולהתקרר מהחום המזויע ששורר בחוץ-אנחנו עוד נדבר עליו, כן כן…

מגיע לשטח החלפה ומרגיש את העייפות ובעיקר שהתייבשתי. מנסה להתאושש, לשתות ולאכול אבל לא מצליח. אוהל ההחלפה רותח ואין טיפת מים קרים (לפחות לא ראיתי) מחליט להתלבש ולצאת לדרך. מתחיל בריצה קלה עם בקבוק איזוטוני ביד ומנסה לשתות ממנו ללא הצלחה. מנסה לבלוע ג'ל והבטן מסרבת לקבל. פוגש את מיכל ביציאה מתחת לגשר וממשיך לדשדש קדימה עוד 42 ק"מ וזה נגמר. החום והלחות בלתי נסבלים. מחליט שצריך לסיים ויהי מה. עובר להליכה מהירה ככל שאני יכול ועוצר בכל תחנה לרענון. שותה מים, קולה אוכל בייגלה ובננות, שוטף את עצמי במים, לוקח כוס ביד וממשיך בהליכה מהירה. מנסה קצת לרוץ ומרגיש איך החום שלי עולה ואני מתחיל לקרוס. חוזר להליכה ודוחף עוד אוכל ושתיה. מגיע לנקודה הרחוקה של הסיבוב המערבי ומנסה לזכור כמה פעמים צריך לחזור לכאן. רק עוד פעם אחת וזה נגמר. בתחנת SPECIAL NEEDS עוצר ולוקח כדורי מלח ומגנזיום. ממשיך בהליכה מהירה ועובר רבים שהולכים לאט. לאורך הדרך עומדות משפחות אוסטריות בגינות הבתים שלהן ומשפריצות מים על הרצים. אני עובר אצל כל משפחה ועושה מקלחת מלאה. מסיים סיבוב ראשון ועושה חשבון שאפילו בקצב הזה אני מסיים. המטרה עכשיו לשמור על הקצב הנוכחי ולא להתמוטט.

פוגש את מיכל ויעלי וקובע איתן להיפגש באותו המקום מבקש שיכינו כדורי מלח ומגנזיום. מיכל דוחפת לי שני אדויל ואני ממשיך. עברתי חצי מרחק , מרגיש יותר טוב ומנסה לשלב ריצה מדי פעם. עכשיו צריך רק סבלנות וזה נגמר.

היא: מרגישה שהגוף שלי על סף רתיחה , כולה עומדת ומחכה לטל אבל חוסר ההסתגלות הידוע שלי לחום נותן את אותותיו. פוגשים את טל והוא מזועזע מאיך שאני נראית. לעומת זאת אני נבהלת לגמרי כיוון שמבינה שקשה לו, אבל ממש קשה! רצה למלון לתגבר אותו בכדורים. הפגישה שתוכננה לא התקיימה ..פספוס של מקום נקודת המפגש. לעומת זאת האמבולנסים מייבבים ברקע ואני משוכנעת שהאיש שלי שוכב בתוך אחד מהם.

זהו, סוף סיבוב אחרון . הנה מיכל והנה יעל. יעלי מלווה אותי במטרים האחרונים. אני מרגיש טוב ורץ בכיף עד לקו הסיום. אומרים לי שקראו ברמקול Tal Yacoby, from Israel You are an IRONMAN אבל אני לא זוכר . . .

ואי אפשר מבלי להודות למני הנהדר שליווה אותו מרבית הדרך. לרן שליווה אותי מהיום הראשון באנדיור מרחוק ובהמשך באופן צמוד. לחברים בדרך שהפכו את הדרך לקלה ונעימה וכמובן לבני משפחתי ולמיכל האחת והיחידה שקיבלו בהבנה את הטירוף.

היא: איבדתי את התמימות! יודעת שזו לא התחרות האחרונה – להתראות בציריך ,יולי 2013

טל יעקבי

טל יעקבי