הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

אפריל 2011 – אני רוצה לרוץ בשביל הכיף וכן מתישהו אני רוצה מדבקה כזאת שרשום עליה 42.2.

יוני 2011 – לרוץ בשביל הכיף זה סבבה. לבד זה משעמם. זה הזמן לנסות להצטרף לקבוצה.

יוני – נובמבר 2011 – אני חלק מהקבוצה. מתמכרת לאימוני יום שלישי. מתחילה להגיע לריצות שטח בבן שמן. מחליטה לרוץ את מרוץ נייקי בתחילת נובמבר ואת מרוץ אייל כשבועיים אחריו.

נובמבר – דצמבר 2011 – רצתי את מרוץ נייקי ואייל, הפתעתי את עצמי ובגדול. אז מה עכשיו? חצי מרתון ואם כן איזה? בינתיים ממשיכה לרוץ עם הקבוצה,לבד ואז…

ינואר 2012 – ריצת יום שישי, נמל תל אביב-יפו-תל ברוך. כיף אמיתי אבל משהו משתבש. ברך ימין כואבת וברגע מסוים לא נותנת להמשיך. אני חוזרת לרכב, קצת מבוהלת, דמעות בעיניים ומשכנעת את עצמי שזה תכף יעבור.

ינואר – מרץ 2012 – זה לא עובר, רק מתגבר. אורטופד, בדיקות פיזיוטרפיה והרבה דמעות… הפסקה. משכנעת את עצמי שיהיה בסדר.

אפריל– נובמבר 2012 – חזרה לעניינים. תוכנית אימון עם דגש על חיזוקים. כיף. אני חוזרת לרוץ וזה זורם. בדרך מחנה אימונים ברמת הגולן- חוויה מדהימה!. יש החלטה, מרתון טבריה, ינואר 2013 לשם אני רוצה להגיע. לאט לאט האימונים מתגברים, כל תחילת חודש מגיעה ההתרגשות, מה מחכה בתוכנית החדשה. בהתחלה נבהלת ותוך כדי מתאמצת, סובלת ונהנית מכל רגע! בדרך קצת כואב, הפעם ברך שמאל. כבר יודעת מה צריך לעשות, משתדלת לא להבהל וזה לאט לאט מסתדר. כן אני ממש מתחילה להאמין שאני ארוץ את המרתון  וגם אולי אצליח להפתיע את עצמי עם תוצאה של פחות מארבע שעות. הפתעה. כאבים חדשים בחלק הפנימי של השוק. פיזיוטרפיה, אורטופד … מסקנה אחת, הרגלים שלך לא עומדות בעומס. אני שומעת אבל לא מקשיבה עד שלא נשארת ברירה… כחודש וחצי לפני המרתון כשהמרחק הכי גדול שרצתי הוא 28 ק"מ ורק פעם אחת, אני מפסיקה לרוץ.

דצמבר 2012 – ינואר 2013 –  הרבה מאוד דמעות." רן, מה אתה אומר אולי נוותר? ומה התשובה… את רצה את המרתון". איך שומרים על כושר? רוכבים. במשך חודש +  לפני ריצת המרתון הראשונה שלי אני עושה אימוני ספינינג.

1 לינואר 2013 – יום שלישי. אצטדיון הדר יוסף. אימון בוקר. הקבוצה רצה, ריצת 2013 מטר. אני רצה לאט, כואב אבל רצה 7 ק"מ. רן מרוצה. איך בדיוק עוד 9 ימים אני ארוץ 42.2 ק"מ???

10 לינואר 2013 – כמעט ולא ישנתי לילה לפני. השעון מצלצל. צריך לקום להתלבש ולרדת לאכול משהו. חדר האוכל, אנשים אוכלים ואני בוהה ב 2 פרוסות שבצלחת ולא מבינה איך ללעוס ולבלוע ועוד פעם אני בוכה, אני מבוהלת, מתרגשת הכל ביחד. דליה מגיעה למלון, פגישה מרגשת בלובי ועולים לחדר. דיאנה ודרור גם מגיעים. חגיגה אצלי בחדר ואני לאט לאט משתחררת ומתחילה להנות. מתלבשים,  צוחקים, פיפי אחרון ויוצאים מהדלת כמובן ברגל ימין.

קו הזינוק. חיוך של רן. 10,9,8,7….. רצים.

42.2 ק"מ של ריצה לא פשוטה, נוף מקסים, חברה נעימה , המחשבות שלי, הפחדים שלי, המטרות שלי, השאיפות שלי, השדים שלי…. עשיתי את זה!

וזה הזמן להגיד שיש 3 אנשים מאוד משמעותיים בכל התהליך הזה שללא התמיכה וההכוונה שלהם הכל היה נראה אחרת : דליה המדהימה, שבזכותה פחדתי הרבה פחות. דור, חבר אמיתי. שתמך, משך, ניער כשצריך ולרגע לא נתן לי לחשוב שיש מצב שאני לא רצה את הריצה הזאת. רן, האחד והיחיד. בדרך המיוחדת שלך , עם הרוגע והשלווה וכל מילה נוספת מיותרת.

תודה ענקית לשלושתכם!

ועוד משהו קטן לפני הסיום,

הרגע הכי מרגש של הריצה, היה 200 המטרים האחרונים הילדים שלי רצים איתי וכל כך שמחים וגאים ואני הכי מאושרת שיש! חשבתי שהציטוט הזה מהשיר "ואולי" של רחל המשוררת מאוד מתאים לסיום.

"מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?"

עמית קציר