"באמת הגיע הזמן!" זאת היתה התגובה הרווחת בקרב מכריי הרצים, לידיעה שאחרי חמישה מרתונים באירופה (בעצם ארבעה וקצת, אבל מי סופר), ארוץ מרתון בטבריה, במגרש הביתי.

עבורי, זו לא היתה החלטה מובנת מאליה. מרתון טבריה, על שפע יתרונותיו וביתיותו האינטימית, אינו מתיימר להיות מרתון קרנבל. ואני דווקא חובבת קרנבלים. בעיקר כי אני רצה מהסוג המאוד מודע לסביבתו ולא מתנתק ממנה. גם כשהיא מוכרת לי כמו בית וגם כשמוזיקה מתנגנת לי באוזניים. ועל נושא זה ארחיב בהמשך. לא תשמעו אותי אומרת שלא אכפת לי היכן רצים, כי במרתון מי בכלל רואה מה יש מסביב. נהפוך הוא. מרתון עתיר משתתפים וקהל מרים אותי למעלה וגורם לי להנות מהריצה יותר. זה פיצ'ר פרטי שלי, העדפה אישית שלמדתי לזהות עם השנים וקיבלתי כחלק מזהותי כרצה.

אף על פי כן, במרתון פריז האחרון, שהוא לכל הדיעות מגה-מרתון באווירת קרחנה, עם כמעט 40 אלף רצים ומעל מיליון (!) מעודדים ברחובות, חוויתי ריצה נוראית. מלט-דאון מוחלט. מההתחלה שום דבר לא זרם ולא התחבר. רצתי לאט, הלכתי, נגררתי, נלחמתי. רק כדי לסיים. וסיימתי מאושרת, אבל מן הסתם לא בגלל שרצתי היטב. היו אלף ואחת סיבות אחרות.

עדיין חסרה לי חוויה מתקנת של מרתון טוב. וזאת, כמובן, הגדרה סובייקטיבית. מהו מרתון טוב? תלוי את מי שואלים. התשובה הנפוצה תהיה שיפור השיא האישי. אבל גם ריצה בהרגשה טובה, סיום מחוייך, מאמץ על או סבל צרוף ושבירת גבולות היכולת, כולן תשובות לגיטימיות.

ואני? אני מודעת לעובדה שבעצם כבר שנתיים, מאז אמסטרדם 2008, לא רצתי מרתון טוב. לפי כל קריטריון שהוא. אז כל שרציתי היה לרוץ את כל ה 42.2, לא להתפרק מנטלית או לחוות משברי-על. אבל גם לא לרוץ לאט מידי, לפחות להתקרב לשיא שלי.

פשוט למדי. או שמא הרבה לבקש?

נראה שכל זה היה בהישג רגליי. האימונים לטבריה היו טובים וחזקים, למרות שדרשו ממני להתגבר על הקושי שלי לרוץ בחום, כי הקיץ סרב להיגמר. עבדתי קשה שבוע אחר שבוע ושמחתי מהתוצאות. ראיתי את היתרונות של המרתון הביתי והייתי מוכנה לצאת ולכבוש אותו.

פירנצה במקום טבריה: הספר נזרק מהחלון הנסיעה לפירנצה בסוף השבוע של המרתון היתה מתוכננת מזה כמה חודשים. שרון ואני, המתאמנות לטבריה, נרוץ בפירנצה את הארוכה של אותו שבוע. מעבר לכך התכנון היה פשוט להנות מסוף שבוע בעיר יחד עם שתי חברות שתרוצנה שם את המרתון. שבוע רגיל בתוכנית האימונים, רק בשינוי מיקום לארץ המגף.

לא זכור לי בדיוק מתי עלה ברצינות הרעיון לרוץ את המרתון כולו, אבל זה היה לא יותר משבועיים לפני הנסיעה. הייתי חסרת סבלנות, הרגשתי חזקה ודגדג לי לרוץ את המרתון כבר עכשיו. אפילו שלפי תוכנית האימונים אני עוד לא לגמרי בשלה. הגעתי רק ל 32 ק"מ בריצה הארוכה, ולא יהיה לי טייפר כמו שצריך. ובשבת שלפני המרתון, נתתי ריצה חזקה במירוץ אייל והורדתי 4 דקות מהשיא שלי למרחק 15 ק"מ. מי עושה מירוץ כזה שבוע לפני מרתון? זה לגמרי לא לפי הספר. שום ספר.

אבל…הרגשתי שזה נכון. נכון בנקודת הזמן הזאת, ובעיקר נכון לי, כרצה הסוחבת מטען רגשי הקשור למרתון.

המאמן נתן את ברכתו. זה לא משהו שהיה מאשר לכל אחד, אבל אני רצה מספיק מנוסה. ואולי, בהפוך על הפוך, חודש האימונים ה"חסר" דווקא יפעל לטובתי ויגרום לי להתייצב על קו הזינוק כשאני יחסית רעננה, אבל ברגליי גם קילומטרים לא מעטים.

קומץ האנשים ששיתפתי הסכימו שהרעיון לא אורתודוקסי בעליל, אבל יש לו כמה יתרונות. החשוב שבהם: אני נוסעת לרוץ מרתון בפרופיל נמוך. מעט מאוד אנשים יודעים על כך ומצפים לעדכון ביום ראשון בצהריים. זה עשוי להוריד ממני הרבה לחצים שגרמו לי בעבר להגיע למקומות לא טובים. יש שיקראו לזה סרטים. מודה באשמה, בנושא הזה יש לי מנוי לסינמטק.

מעבר לכך, המרתון מאורגן היטב ויש הרבה קהל. הוא מתקיים בפירנצה היפה, כשהמסלול בעצם מתוכנן כטיול בעיר, כולל לב ליבה עתיר ההיסטוריה. וגם…סוף נובמבר באירופה, יהיה קר! כמה שאני אוהבת לרוץ בקור. וגם בזה ידובר בהמשך.

הרגשת הבטן אמרה שכל אלה יחברו לחוויה טובה וחיובית, למרות שקול אחר ניסה להתמרד וטען שזה רעיון מטורף לאללה, שאני צריכה להיות סבלנית ולסיים את תוכנית האימונים. השתקתי אותו. פעם אחת אפשר לזרוק את הספר מהחלון ולראות מה קורה.

חוץ מזה, גם שרון בעניין. כשבוע לפני הנסיעה שתינו כבר יודעות שתהיה "ארוכה" של 42.2 בפירנצה, אבל לא משתפות כמעט אף אחד, מלבד מאמנינו והחברות לאימונים.

מטורפת א' ומטורפת ב' מחרישות מרתון ביחד. יהיה מעניין!

המרתון בפירנצה: היזהרו במשאלות לבכם רק ביום הנסיעה, בעודנו ממתינות לטיסה לרומא, שרון ואני מספרות לשתי השותפות לנסיעה (המרתוניסטיות המקוריות) שבכוונתנו לרוץ את כל המרתון.

התגובות שמחות ומפרגנות. (בכל זאת, אנחנו כבר תכף על טיסה… מאוחר מידי להגיד שזה לא רעיון טוב). אנחנו משיקות כוסות קלקר עם קפה הפוך לחיי המרתון של כולנו.

Forza Firenze Marathon!

אנחנו באות.

מגיעות לרומא, קצת "שלפ" עם המזוודות ברכבות, ובצהריים כבר אוכלות פסטה במדרחוב בפירנצה. המרתון עוד רחוק, אז מרשות לעצמנו גם כוס יין (גילוי נאות: כוס אחת לשלושה אנשים).

מזג האוויר מאיר פנים, ממש חלום לרצי מרתון. קר ובהיר, אין רוח ואין גשם. אם מתלבשים טוב, זה קור מאוד נעים. שתי ריצות בוקר קצרות בשישי ובשבת משאירות אותנו מחויכות ועם טעם של עוד. עוד קילומטרים של ריצה בעיר היפה הזאת, באוויר הרענן והצונן.                                  maya

אבל למרות תחושת הכיף נטולת הלחץ, לא נסתרה מעינינו התחזית ליום המרתון: קר יותר, 3-5 מעלות, וגשום. אפילו גשום מאוד.

לרגע נזכרתי במרתון בודפשט לפני שנה. הייתי צמודה לאתר מזג האוויר, בודקת אותו כל כמה שעות, תולה תקוות בכל שינוי של מעלה אחת בתחזית… ונלחצת עד אימה מריצה בחום הצפוי.

לא הפעם. אומנם נראה שמבחינת מזג אוויר, יום ראשון יהיה הגרוע ביותר מבין חמשת הימים בהם אנחנו שוהות בעיר. לא אידיאלי בכלל. אבל הפעם לא נתתי לגורמים כמו מזג אוויר להוציא אותי משלוותי. הרי רציתי מרתון קר, לא? אז יהיה גם גשם. אסתדר איתו.

בשבת בערב נופלות החלטות סופיות לגבי הביגוד לריצה. הלכתי על גישה מודולרית: כיסוי הקצוות, שרוולי ידיים שאפשר להפשיל, שכבה עליונה שאפשר להוריד. בהגיעי לאריזת השקית שאקבל בסיום, פתאום קפאתי ולא ידעתי מה לשים שם. שרון באה לעזרתי ויחד ארזנו בגדים להחלפה אחרי המרתון, בהנחה שנהיה רטובות מהגשם. הכנסנו לשקית כל מה שיכולנו: עוד שכבה ועוד חולצה, גרביים, הכל… חוץ ממעיל. הוא פשוט לא נכנס לשקית המאוד-קטנה שקיבלנו, וטעות א' היתה לא לדחוס אותו לשם בכל זאת.

בבוקר המרתון הגשם אכן קיבל את פנינו כבר ביציאה מהמלון, יחד עם קור חודר של לא יותר מ 3 מעלות. טעות ב': יצאנו לדרך, כ 10-15 דקות הליכה, ללא מטריות וללא מעיל, כך שלאזור הפקדת השקיות הגענו ספוגות. אבל אף אחת לא התלוננה. היתה אווירה חיובית של ציפייה לחוויה כיפית, והחלטנו שלא לתת לקצת מים מהשמיים להרוס לנו אותה.

למרות האופטימיות, ההמתנה לזינוק היתה אחת החוויות הפחות נעימות. אוהל אחד עמד לרשות הרצים, ומיהרנו לתפוס בו מקום. אבל האוהל הגן עלינו רק מהגשם, לא מהקור. עמדנו שם כשעה וחצי, רועדות וקפואות, מנסות להתחמם בכל דרך אפשרית. למארגנים היו כוונות טובות והם חילקו כוסות תה, אבל אלה היו פושרות ופספסו את מטרתן.

כשהגיע הזמן לצאת לאזור הזינוק נאלצתי לסמוך רק על שקית הניילון, ה"איזבל" הירוקה שחילקו לנו. היא לא עשתה עבודה טובה במיוחד, ומצאתי עצמי רועדת ללא שליטה, כבר מזמן לא מרגישה את הרגליים בתוך הנעליים או את כפות הידיים בתוך הכפפות.

אפילו את הנוף לא הצלחנו לראות. המרתון יוצא מפיאצה מיכאלאנג'לו, המשקיפה על העיר מלמעלה. ניסיתי להסתכל לשמאלי, היכן שאמור להיות המראה הפנורמי המפורסם, סמלה של פירנצה. אבל גם הדאומו המפואר התחבא מהקור באותו בוקר, כשרק הקודקוד שלו מציץ החוצה.

באותם רגעים נזכרתי במשפט האומר: .Careful what you wish for היזהרו במשאלות לבכם.

מה בסך הכל רציתי? קצת קרירות? קיבלתי קור רציני. והרבה ממנו. משום מה, זה הצחיק אותי. אוקיי, אין ברירה. אתמודד עם מה שביקשתי.

כעשר דקות לזינוק, אנחנו ב"כלוב" שלנו, אזור 3:30 – 4:00, עושות כמיטב יכולתנו להסתתר בין אנשים. לא היה לי אכפת להיחנק מריח בן-גיי (וגם כמה ריחות אחרים), כל עוד זה עזר קצת לחסום את הגשם והרוח. רק שלא יעכבו את הזינוק יותר מידי! המארגנים לא התחייבו לשעה מדוייקת. דיברו על "בין 9:00 ל 9:15, תלוי באילוצי טלוויזיה ובאילוצים אחרים". טוב נו, איטליה.

מתישהו באה הישועה ויצאנו לדרך. בלי רעש וצלצולים ובלי הבלק-אייד פיז. הקילומטר הראשון והשני לא נוחים לי. הגוף מתחמם די מהר אבל כפות הרגליים קפואות, וכל נגיעה בקרקע מרגישה מוזר, כמו דריכה על רגל רדומה. רק בסיום הירידה מהגבעה המצב השתפר והפסקתי להרגיש כמו ארטיק.

שרון ואני רצות יחד, כמו בשידור חוזר של פריז. רק שהפעם זה מרגיש לגמרי אחרת. אחרי שהפשרנו מחוויית הזינוק, אנחנו מודיעות אחת לשניה שהמצב סבבה. אפילו בולמות קצת את הקצב. מצוין, זה סימן טוב. שומרות עליו די קבוע, יותר לפי הרגשה מאשר לפי השעון, שכן יכולת המדידה שלו בכזאת עננות מוטלת בספק, והוא יכול מאוד להטעות.

בקילומטר החמישי כבר התחממתי מספיק בכדי להוריד את השכבה העליונה. מעכשיו ועד סוף המרתון, אני "תקועה" עם מעיל הריצה סביב המותניים, והוא כל הזמן זז והסתובב והציק לי. (מסתבר שברוקס מייצרים גם מפרשים!) מאוחר יותר הצטרף אליו גם הכובע שהורדתי ותקעתי איפשהו בין הטייץ למעיל, כי בהיותו רטוב הוא כבר לא חימם לי את האוזניים. אבל התעלמתי מהאי נוחות הזאת. היום שום דבר לא יפריע לי לעשות מרתון טוב.

את עשרת הקילומטרים הראשונים אנחנו מסיימות בזמן משביע רצון. טיפה לאט מהתכנון, אבל לא לאט מידי. חשוב מכך: זה הרגיש נוח והתאים לתנאים, שנשארו כשהיו בזינוק ויישארו כך כל הריצה. המסלול יפה ומהנה. לאחר הירידה מהפיאצה הוא ממשיך לפארק גדול, כשרצים כ 8 ק"מ מסביבו ובתוכו, וכך נהנים קצת מאווירה של טבע לפני הכניסה לתוך העיר.

בנקודת חצי המרתון אנחנו עדיין באותו קצב, מה שאומר ששיא כבר לא יהיה היום, אלא אם אני פותחת מבערים ברגע זה ומהמרת על נגטיב ספליט.

דיון מהיר ביני לביני, ונופלת החלטה לא להמר היום. כיף לי ככה, הריצה זורמת על מי מנוחות. למה ליצור סיכוי לסיוט? אני רוצה להמשיך בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו.

בק"מ ה 25 מגיע משבר קטן. נבהלתי לרגע, כי לא ידעתי האם ולאן הוא יתפתח, למשבר גדול או חלילה לקיר, לכן הורדתי קצת את הקצב ונפרדתי משרון. בדיעבד זה לא היה קיר ולא שום דבר, רק משברון לגמרי לא רציני. יצאתי ממנו מהר, תוך כשני קילומטרים כבר חזרתי לקצב ועקפתי אנשים.

בשלב הזה הגארמין כבר לא בתמונה. אני הרי יודעת בדיוק איך אני רוצה שהריצה תרגיש: לא טיול מידי קליל אבל גם לא מאמץ מאוד חזק. הנסיון מאפשר לי למצוא בדיוק את הקצב שמרגיש כך, בלי עזרים. וממילא אני לא במצב בו כל דקה קריטית, יותר חשוב לי להרגיש טוב.

וכשהגארמין נדם, התעורר לחיים העזר השני שלי: האייפוד. יותר מחצי מרתון רצתי ללא מוזיקה, וכעת הגיע הזמן. הווליום לא חזק מידי, כדי שאשמע את עידוד הקהל. למרות שלפעמים מספיק רק לראות את הקהל מריע כדי לקבל זריקת מרץ.   מוזיקה לעולם תהיה נושא המחלק את הרצים לשני מחנות. לדעתי יש כמות שווה של רצים התוהים איך אפשר לרוץ עם מוזיקה ושל כאלה התוהים איך אפשר בלי.

אני שייכת לסוג השני. מוזיקה עוזרת לי להפיק את מה שאני רוצה להפיק מהריצה: אם זה "לתת עבודה" ולהתרכז בקצב תחרות, כפי שהוכחתי לעצמי במירוץ שבוע לפני כן, אם להסיח את דעתי מכאב, ואם סתם לשקוע לתוך ההנאה שבריצה. לי מוזיקה פשוט עושה טוב, ואני במיטבי כשהגארמין כבוי והאייפוד דולק. כן, זה מנוגד לכמה ספרים, אבל אתם זוכרים מה עלה בגורלם של הספרים, נכון?

המשכתי להנות מהריצה גם בלי לדעת מה הספליטים לכל קילומטר. כשפה ושם היו משברונים כמו קודם, עשיתי את מה שאני הכי אוהבת לעשות: לשיר עם המוזיקה, להסתכל מסביב ולהנות מהנוף, מהקהל, מהאווירה. זה הוציא אותי מכל משברון כזה במהירות רבה. מצאתי עצמי עוברת בקרוזינג קליל את הקילומטרים הקשים ביותר, אלה שבמרתונים אחרים היו מקור לסבל נוראי ולהבטחה שלעולם לא אעשה את זה לעצמי שוב.                                 maya1

בשלושת הקילומטרים האחרונים אני פותחת צעד. רצה חזק ובטוח, מרביצה עקיפות ויודעת שהיום אסיים בדיוק כפי שרציתי: מחויכת ושמחה, אחרי ריצה נעימה, חפה מסבל ומלחמות. ולמרות תנומת הגארמין דווקא ידעתי בערך בכמה אסיים, שכן ראיתי את שלושת הפייסרים ל 3:45. שניים מהם עברתי לא מזמן, והשלישי נמצא כמה עשרות מטרים קדימה. אז גם התוצאה לא תהיה לגמרי איטית, למעשה המרתון השני המהיר ביותר שלי. באותם קילומטרים אחרונים גם ראיתי את שרון מעט לפניי והבנתי שנסיים כמעט ביחד. שמחתי שגם לה היה יום טוב.

את שער הסיום חציתי בצעד קליל. לרגע ניסיתי לחשב כמה דקות עליי להוריד מזמן הברוטו שהראה השעון, אבל מהר מאוד ירדתי מהעניין. ה"טפשת" ממילא בשיא פריחתה במצבים כאלה. ובכלל, כרגע לא משנה מה בדיוק זמן הנטו, אני רק רוצה את הבגדים היבשים!

אבל…לוקח זמן להגיע אליהם. המרתון מתוכנן כך שהמסיימים צריכים ללכת יותר מקילומטר עד לאזור חלוקת השקיות שהופקדו בבוקר. בעיקרון, הרעיון להמשיך ללכת אינו רע, ההליכה עוזרת לשחרר את הרגליים. אבל באותו יום זו היתה אומללות. נכון שלא נתתי הכל בריצה ולא התפרקתי, אבל בכל זאת, כרגע סיימתי מרתון! הגוף עייף וכאוב, וברגע שהפסקתי לרוץ הקור נחת ו"התיישב" על בגדיי הרטובים. יריעת האלומיניום ששמו עליי לא עזרה בכלום. בצעדה הזאת הרגשתי כמו פליטה חסרת בית שרק חולמת על כוס תה ומקלחת חמה.

בסיום המסע הגעתי לאוהל המלתחה ופגשתי את שרון, כשהיא בדיוק במצב שלי: רועדת וכחולה, אבל מאושרת ועם חיוך ענק. איזה כיף היה, אנחנו מסכימות. לא משנה שהאוהל מלא בנשים מותשות ומפורקות, הבנות מישראל בהיי!

ההחלפה לבגדים יבשים עזרה חלקית, שכן בדיוק כמו בבוקר, בתוך האוהל קר כמעט כמו בחוץ. אבל במקום המאושר בו נמצאתי באותו זמן, לא היה לי אכפת שאני עדיין קפואה.                                         maya2

אחרי: לא הכי מהיר, הכי טוב! בעודנו ממתינות באוהל לחברות שעוד לא סיימו, התחלתי להוציא עדכונים בטלפון לקומץ שותפי-הסוד. תוך כדי, הבנתי שזה היה המרתון הטוב ביותר שלי. לא הכי מהיר, שכן סיימתי כ 7 דקות מעל השיא שלי מאמסטרדם. אבל בפירוש הטוב ביותר שעשיתי. רצתי אותו בקלות, ומלבד אותם משברונים קצרים, לא חוויתי קשיים. מעבר לכך, נהנתי מהריצה, למרות התנאים הגרועים וכל מה שהיה לא טוב מסביב: הגשם שלא פסק לרגע, הרוח, השלוליות, הבגדים שהורדתי בדרך והיו תלויים עליי והפריעו. גם המסלול, בדיעבד, אינו אידיאלי לריצה מאוד מהירה. הוא עתיר פניות ואבני בזלת, כיאה לעיר אירופאית ותיקה. והיו גם כמה עליות קטנות ומפתיעות. יציאה ממנהרות, גשרים, דברים קטנים כאלה ששכחו לספר לנו עליהם.

שום דבר מהרשימה הזאת לא הרס לי את החגיגה.

איזה הבדל של יום ולילה מהריצה בפריז, למרות ששם תנאי הסביבה היו מצוינים. ואיזה כיף שעכשיו אני יודעת בדיוק מה ההגדרה של מרתון טוב! תשאלו, יש לי תשובה שלמה ומלאה. תוסיפו אליה גם שותפות לנסיעה שיודעות לעשות כיף, להנות גם מאוכל טוב, וכמובן, משופינג איטלקי איכותי.

תודה בנות יקרות, שרון, סמדי וגילי. היה נפלא!                                  maya3

מאיה יפעת