אחותי ואני בטריאתלון תל אביב

מה הביא אותי לענות בחיוב ? חצי איש ברזל, עמק הירדן, שבת בבוקר, קמים בשעה 3:30 ההזנקה ממש עוד מעט, מחכים לאור ראשון ואז מוזנקים. חודש וחצי לפני המועד החלטתי שוב לעשות חצי איש, נרשמתי ומשם החלו אימונים ארוכים עם שי בליווי מתמיד של רן. החלטתי שהחויה והסיפוק שהיו לי באילת בינואר, הם סיבה ששווה את המאמץ וההשקעה. הכל הלך טוב באימונים, באמצע עוד עשיתי חצי מרתון בתל אביב שהיה מצויין.

שישי בבוקר יום יפה, מירב ואני העמסנו את האוטו ויצאנו לכנרת. הכל היה בסדר. שאלתי את כולם מה עושים אם יורד גשם בזמן הרכיבה. קיבלתי SMS מרן שאמר – "רוכבים!" הבטחתי לאמא שלי שאחזור בריאה ושלמה ושלא ארכוב בגשם.

שבת בבוקר, השעה כמעט 6 בבוקר, שריקת הזינוק במים. היו המון אנשים במים, המון דחיפות, די מהר התמקמתי ומצאתי את הקצב שלי. השחייה הפעם היתה ארוכה והיה צריך לזכור מצופים בצבעים שונים וכו'. בסופו של דבר יצאתי ממש בול לפי התכנון והיה טוב. ההחלפה שלי היתה ממש קצרה והתחלתי לרכוב. בק"מ ה- 15 זה קרה… לא סתם גשם אלא ברד. נלחצתי… מה עושים? הרי אני לא רוכבת בגשם… גם הבטחתי לאמא. עצרתי בצד בתחנת אוטובוס, רטובה כולי. בתחנה עמדו זוג הורים מבוגרים שחיכו לבן שלהם, לעודד אותו. האבא אמר לי "חמודה חבל להפסיק בגלל גשם, תרכבי לאט יותר, התאמנת כל כך קשה בשביל זה… זה מה שהייתי אומר לבן שלי.." השבתי, שאם אמא שלי היתה כאן היא היתה אומרת לבן שלו בדיוק ההפך – "אל תרכוב בגשם.." אחרי 10-12 דקות שבזבזתי שם עליתי על האופניים והמשכתי לרכוב, אני הרי לא יכולה לוותר, מי שמכיר אותי יודע שאני לא מוותרת בקלות. הגשם הפסיק בשלב מסויים ומד הק"מ שלי באופניים מתקדם יפה לעבר הסוף, אני אפילו מבינה שאני עומדת ממש יפה ביעד ששי הציב לי. ואז שוב בק"מ ה- 70 ברד והפעם עם רוח, לא הפסקתי למשוך ולדחוף עד סוף המסלול.

ברגע שירדתי מהאופניים הרגשתי שאני את שלי השגתי היום ועכשיו החלק הקל, יחסית.. רק לרוץ 21 ולסיים בתוצאה שרצינו… לא חשבתי שכאן יקרה משהו, הרי אני תמיד אומרת – רק לסיים את האופניים ואז הכל יהיה בסדר. בק"מ ה- 4 בריצה זה קרה, כאבים במותן, בחילות, וחוסר יכולת לנשום…… כאן התחרות שלי הופסקה. ההחלטה להפסיק את התחרות לא היתה רק שלי, אלא גם של הפארמדיק ומני שהיה שם. מני תודה! ההרגשה שלא לסיים משהו שכל כך רצית ועבדת קשה בשבילו היא מתסכלת.

מכיוון שמעולם לא הייתי במצב שלא סיימתי תחרות (או משהו שרציתי), ההרגשה היתה חדשה לי, מקווה שגם אחרונה. כולם אומרים לי שזה מראה על בגרות להפסיק תחרות, אולי זה נכון. אחד החברים שלי אמר לי אתמול שצריך לקחת דברים בפרופורציה ושזה רק ספורט..

היה לי ברור שעכשיו אני צריכה הפסקה מהכל ומתחרויות. אבל אני עקשנית לפעמים… וקיבלתי החלטה לעשות את טריאתלון הנשים בהרצליה, ולתת הכל לתוצאה… אבל מה, כמו שכולן כבר יודעות ערובות השמיים נפתחו לנו באותו בוקר ושוב התסכול והפחד חזר ורכבנו לאט, אבל סיימנו עם חיוך.

וכך, אני שנאבקת באימונים, כשהרצון להצליח ולפרוץ גבולות מלווה אותי, ליוותי את אחותי התאומה באולמפי הראשון שלה. רציתי שתהיה לה חוייה טובה מהתחרות. אתם בטח שואלים אם זו היתה חוייה? כן! מאוד! אני, שהכנסתי אותה לענף ספורט זה, מרגישה היום גאווה על הדרך שהיא עברה.

התקבלה ההחלטה, ונרשמנו, המון שיחות היו לנו – מה יהיה? היא תמיד אמרה – רק אל תלחצי עלי יותר מדי בתחרות, נעשה הכל בקצב שלי, גווין (המאמן שלה) יהיה מרוצה אם רק אסיים וגם ב- 3:30-3:45.
שמעתי את התוצאה והיה לי ברור שאנחנו למספר זה לא מגיעות….

שבת בבוקר, חוף מציצים, זינוק. היא מתמקמת אחרי במים, באיזה שלב אני מאבדת אותה ומחכה לה אחרי הסיבוב הראשון. בכניסה השנייה למים, הסיבוב השני נראה לי כמו נצח (לא נשאר לי על מי לעשות דראפטינג כי כמעט כולם כבר יצאו מהמים , רצנו לשטח ההחלפה, והיה ברור לשתינו שבאופניים אנחנו נותנות הכל. אני גאה באחותי איך שהיא ישבה עלי כמעט כל הדרך, כל 3 הסיבובים, גם כשהיה לנו קשה לא ויתרנו… כל הזמן היה לי ברור שאני רוצה להביא אותה לסיום בתוצאה שאני אוכל לחיות איתה.

ואז זה קרה… יצאנו לריצה וכאן ציפתי שיהיה קשה אבל לא כך… הריצה היתה ארוכה וקשה עבורה, מרוב שרצנו לאט והיה חם ממש נתפסנו לי השרירים, אבל מה לא עושים כדי לסיים… מצאתי את עצמי מעודדת אותה בכל דרך אפשרית, העיקר לסיים, והעיקר שלא תתחיל ללכת….

ואכן חצינו את שער הסיום עם חיוך ובתוצאה טובה, שהיא לא העלתה על דעתה.

והכי חשוב… אני יודעת היום, שזה כבוד ללוות מישהו בתחרות ומה שבטוח שזה הרבה יותר קשה מאשר להגיע לתוצאה בשביל עצמך, במיוחד מישהו כמו אחות תאומה, החיבור בינינו כל כך חזק שהיום זה רק הוכיח לי יותר שאנחנו מסגולות לפרוץ גבולות יחדיו.

אוהבת אותך סיסטר  

קרן זגורי.