הפעם הראשונה ששמעתי את המילה IRONMAN הייתה בתחילת 2002 כשהייתי בטיול בניו זילנד עם אשתי נעמה. היינו לקראת סוף הטיול ושכרנו סירה באגם taupo. הסקיפר סיפר לנו שהבן שלו עשה לאחרונה IRONMAN, הוא זרק כל מיני מספרים וזה היה נראה לנו משהו מטורף ולא מציאותי. 3 חודשים אח"כ כשהתחלתי לעבוד בחברת דרך ארץ המפעילה של כביש 6 נתקלתי בצמד המילים "איש ברזל". הכביש עוד היה סגור לתנועה וקיימו מרוץ כלשהו וכל מה שאני זוכר זה הרבה אנשים שנראים חזקים ושריריים, את צמד המילים "איש ברזל" והרבה מאוד קילומטרים (שבוע שעבר חיפשתי חומר על המרוץ וגיליתי שזה היה  "דואתלון איש הכח"  31.05.2002 שיזם יוסי מלמן והמרחקים בו היו ריצה 20 קילומטר, רכיבה 90 קילומטר ושוב ריצה 10 קילומטר). 8 שנים אחרי, אני עם תואר אקדמאי, 3 ילדים, 7 חודשים עבודה באפריקה (בניסיון לעשות משהו אחר) והרבה קילוגרמים שעלו ירדו ושוב עלו וירדו, אני יושב בהרצאה בעבודה (עדיין בדרך ארץ) של אלון אולמן "איש הברזל – פריצת גבולות לתוצאות", השם רן שילון עולה שם לחלל האוויר לפחות פעם אחת אבל לא נחרט בזיכרון. אני יוצא מההרצאה חדור מוטיבציה ומעלה על הכתב מספר מטרות לחיים בכל מיני תחומים.באותה תקופה אני נמצא בשלב בו סיימתי מרוץ נייקי ב 31.08.08, התמדתי בריצה וגם סימנתי מטרה לרוץ מרתון (למרות שמעולם לא תכננתי). למרוץ נייקי התאמנתי עם חבר לעבודה בשם גיא סוארי שהפך לחבר לחיים, ככה זה שאתה נפגש עם מישהו כשנתיים כל שבת ב 6 בבוקר לריצה (ולפעמים גם באמצע השבוע). כשסיימנו את מרוץ נייקי, נרשמנו לחצי מרתון תל אביב שהתקיים באותה השנה בנובמבר (היום אני מבין שזה קצת לא אחראי ולא רציני). לאחר סיום החצי מרתון החלטנו ללכת על מרתון תל אביב שהתקיים בסוף אפריל 2009. המשכנו בתוכנית אימונים שייצרנו לבד בהסתמך על מה שקראנו באינטרנט (כאמור, לא רציני ולא אחראי , למי היה כח לאימוני כח או אינטרוולים, רק רצים). כחודשיים לפני המרוץ גיליתי שבכל פעם שאני חוצה את ה 30-32 ק"מ אני פשוט נעצר ולא יכול להמשיך לרוץ. התסכול היה גדול והחלטתי לוותר על המרתון ובתאריך של המרוץ רצתי במקצה של 10 ק"מ ופעם ראשונה במרוץ רשמי יורד מ 50 דקות (את מי שזה מעניין, גיא עשה את המרתון ואפילו בהצלחה). הפסקתי להתאמן לתקופה מסוימת, ואז החלטתי ללכת לדיאטנית ספורט וגיליתי שאני פשוט מכונית בלי דלק וללא אנרגיה. חן (שמה של הדיאטנית) לימדה אותי לאכול כספורטאי ולא כמישהו שרוצה לרזות והדברים החלו להסתדר. חזרתי להתאמן (עדיין לפי תוכנית שייצרתי לבד) ונרשמתי למרתון טבריה בינואר 2011.

האימונים היו טובים והרגשתי טוב, הבאתי למרוץ את המעודדים הקרובים ביותר אליי, אשתי ובני הבכור, ויצאתי לדרך. קצב מהיר מידי בהתחלה (טעות מספר אחת במרוצים, פשוט לא הצלחתי להאט למרות שידעתי שזה לא בסדר) ורן כאן היה מוסיף שפשוט לא באתי מוכן (שזה בגדול נכון) הביאה אותי ל"קיר" המפורסם בק"מ 32. ומכאן והלאה כל מה שהחזיק אותי זה הראש והידיעה שהבן שלי מחכה בסוף. המשכתי לרוץ (בקצב צב ברוורס) אבל סיימתי. זהו החלטתי שנמאס לי ממטרות ויעדים ושאני רוצה לנוח שנה (big mistake !!!). זאת הייתה השנה הכי דיכאונית שהייתה לי שבסופה הוספתי 12 ק"ג למשקל גופי.

מאז הבנתי שאני רז מסד אדם של יעדים ומטרות ואני מקבל את עצמי כפי שאני (we love you raz). אוקטובר 2012 אחרי 5 חודשי שומרי משקל בהם השלתי 19 ק"ג, אני יושב בסדנה של 3 ימים אצל אלון אולמן, הפעם "קוד הכסף" (אחת המטרות שרשמתי לעצמי עוד ב 2010). שני דברים קרו בסדנה , אחד הבנתי שאני פחדן (מפחד לעשות דברי שנראים לי בלתי מושגים) הדבר השני שקרה הוא שבאחת ההפסקות ניגש אלי בחור בשם גלן כהן, שוחחנו קצת  והסתבר שיש לנו עבר דומה בצבא. השיחה התגלגלה לעולם הספורט והסתבר שהוא "איש ברזל" ו"אולטרה מרתוניסט" (חפשו אותו באינטרנט בשמו או תחת השם thrash pigs או שפשוט תשאלו את רן שילון הוא כבר יספר לכם). וכשהתחלתי להתעניין קלות בנושא איש ברזל הוא אמר לי תפנה לרן שילון.

4 ימים לאחר מכן אני יושב אצל רן שילון בסלון בתל אביב (הצימר של יפו עוד לא היה) והוא נותן לי שעורי בית לבקש אישור מאשתי גם על התהליך וגם על התקציב (שכמו בכל פרוייקט מוצלח חרגתי ממנו בסופו של דבר) ולחזור אליו. נעמה אשתי ,למודת קרבות מהאימונים למרתון,  פרגנה כמו שפרגנה לכל השיגעונות שלי ב 20 שנים האחרונות (הבנות התאומות שלנו היו אז בנות שנתיים בערך וכל פעם שהייתי יוצא מהבית  בחושך לריצת שבת הן היו מתעוררות ואני ברחתי מהר  כדי לא לפספס את הריצה). למחרת שיחת טלפון עם רן והוא מנחה אותי להירשם ל IROMNMAN ציריך שמתקיים ב 28.7.2013, איך לעזאזל עושים את זה ב 9 חודשים??? הייתי בטוח שזה ייקח לפחות שנה. למחרת נרשמתי. מאותו הרגע התייחסתי לתקופה כמו 9 חודשי הריון, כשהמרוץ הוא הלידה.

ואכן כמו הריון ראשון (לפחות מהצד של האבא) יש המון הפתעות בדרך ולומדים הרבה דברים חדשים, יש המון דברים שצריך לקנות לקראת "הלידה"  והמון הכנות וקשיים וכך היה. אחרי כ 150 ק"מ של שחייה, כ 4500 ק"מ רכיבה (אם זה על אופני שטח בהתחלה ואח"כ על טריינר ואופני כביש), מעל ל 1200 ק"מ ריצה, מעל ל 5000 lunges ו 3500  squats, חצי מרתון תל אביב, דואטלון ראשון לציון, ישראמן צפון מינוס 10 ק"מ בגלל החום הרב, טריאתלון אולימפי בתל אביב ומחנה אימונים אחד עבה בתנאי חום בערבה, דלקת בברך שמאל, עשרות רבות של התכתבויות ועקיצות חיוביות ביני לבין רן המאמן, טונות של תמיכה מהסביבה הקרובה יותר והקרובה פחות (ה facebook הידוע לשמצה שאני כל כך מחבב). הגיע הרגע בו אני עומד על שפת האגם של ציריך.  אין חליפות, הולך להיות חם אבל כל זה כבר לא משנה אני מוכן, או כמו שרן כתב לי 3 שבועות לפני כן "תהיה מבושל אקסטרא לקראת התחרות!!! לי אין כל ספק שתהיה לך תחרות מעולה".

התרגשות שיא, דמעות חונקות את גרוני, אני פוגש שוב את ענר שהתאמנו כל כך הרבה ביחד בתקופה הזו, כולל נסיעות ולינות משותפות באימונים המרוחקים ושיחות ארוכות על כל מה שאנחנו עוברים ומעבר לכך, מאחלים אחד לשני בהצלחה ויוצאים לדרך. השחייה בהתחלה כרגיל…. זוועה, המושג מכבסה הוא מחמאה למה שעברנו שם, הסתכלתי על השעון מתי ממש התחלתי לשחות כמו שצריך, 10 דקות תמימות. בפעם הראשונה בשחייה מצאתי את עצמי מתאמן ארוכות על דרפטינג, עכשיו אני יודע למה התכוונו המאמנים שאמרו לנו לעשות את זה, כשיש כל כך הרבה שחיינים אפשר לעשות דרפטינג גם אם אתה רוצה וגם אם לא. יוצאים לאי ואני רואה 45 דקות, הבנתי שתוצאה טובה לא תהיה פה, קופץ למים וממשיך לשחות. ברגעים הקשים והמעצבנים של הצפיפות אני מצליח להעלות את מה שכתבה לי מיכל שוראקי יום לפני המרוץ (אין על הרוחניים ואנשי ה NLP) ואני מצטט : "אצלנו בעבודה יום חג מחר, מלווים אותך בחיזוק ואהבה. הלילה גם אני לא ישנתי, כולנו לא ישנים מההתרגשות, לכן אתה ממש יכול לישון שינה טובה. אפשר לראות את זה גם כך: אתה קם לרחצת בוקר באגם, רוכב באופניים לבית הקפה בעיר הקרובה ואז.. אתה בעצם עדיין לא ממש רעב אז ממשיך בריצה קלה לבית הקפה בכפר השכן – וזהו, אתה נהיה איש הפלדה שלנו".

ביציאה מהמים מקבל זריקת עידוד מצוות העידוד הפרטי שלי אשתי הילדים ואמי ויוצא לדרך. באופניים אני מצליח להירגע, כבר עשיתי את המסלול הזה ביום רביעי וראיתי שהשד לא כזה נורא (וגם בדקתי סרטון מצולם 3 שעות ב youtube). הקהל מפרגן ומעודד וזה פשוט כיף ואני מפלרטט איתו מאותו הרגע ועד סוף המרוץ, הם מעודדים ואני מרים ידיים ואז הם צועקים יותר חזק, פשוט חוויה. בק"מ ה 85 אני פוגש שוב את צוות המעודדים הפרטי ב heartbreak hill ושוב הדמעות חונקות אותי, איזו משפחה.

ק"מ 110 הסיפור המיוחד שלי במרוץ, אחד המכוונים מכוון אותנו לרחוב צדדי, אני ועוד כ 20 רוכבים פונים ואני שואל את עצמי למה סוטים מהנתיב ? אולי הייתה תאונה ועושים מעקף ? אחרי מספר שניות אני מסתובב ואני רואה שאין אף אחד מאחורינו, אני אומר לבחור לידי שאנחנו לא על נתיב. אני מסתכל שוב אחורה ורואה שאנחנו עדיין לבד, כשאני מפנה את הראש חזרה אני נתקל באופניים שלפניי ונופל על הרצפה, הברך חטפה מכה, אני קם ורואה שהגלגל האחורי לא מסתובב, לאחר בקרת נזקים זריזה אני מזהה שהגלגל פשוט יצא ממקומו קצת (ועל זה זיו היה אומר "כולם בדקו את האופניים ?") האמת שבדקתי אבל כנראה שזה לא היה חזק מספיק. אני מחזיר את הגלגל למקומו עולה על האופניים ומסתובב חזרה, יחד עם הבחור שנתקלתי בו, למסלול המקורי ואז אני רואה שמי שכוון אותנו הוא לא יותר מאשר ילד צעיר שלדעתי התחפש לו למכוון והחליט להשתעשע איתנו. חוזר לשגרה ומקווה שהברך וגם האופניים יחזיקו מעמד. מסיים את האופניים כמו שתכננתי (למרות ה 35 מעלות) רק בתוספת חיוך גדול (קבלתי את ההערה פליקס ). בהחלפה אני פוגש שוב את ענר וגם את סהר, מברכים אחד את השני, ויוצא לריצה בחיוך גדול והמון מוטיבציה אחרי העידוד מהמשפחה שממשיכה ללוות אותי.

ק"מ 7 אני פוגש את רן ואומר לו שאני נהנה, ק"מ 15 אני עדיין מחייך אבל מתלונן לרן על כאב בטן והוא מנצל את הרגע ומשווק לי את מוצרי challenge שלא עושים כאבי בטן בכלל ומוסיף "קח אדוויל", (לקחתי לפני 20 דקות כבר). אני מחליט שכדי להקל על הבטן אני מפסיק לאכול (ממש פתחתי בופה במרתון הזה חטיפים, ציפס, בייגלה, בננות) ועובר לנוזלים בלבד אני מתחיל לשתות קולה ומגלה שיש גם מרק ואני לוקח שלוק וזה ממש ממיס את הבטן. עובר ליד נקודת הסיום פעם שנייה, אמא שלי צועקת לי "תשתה הרבה", אני מתחיל לקנא בכל אלה עם הגומייה האדומה שמעידה על כך שהם בסיבוב האחרון. עובר בפעם השלישית ליד קו הסיום הבן שלי רץ לידי וצועק לי "אבא עוד מאמץ קטן ודי" והנה מגיע הרגע בו משחילים לי את הגומייה האדומה על היד וגם אני בסיבוב האחרון, אין "קיר" עברתי את ה 32 ק"מ והכל בסדר הטראומה של מרתון טבריה מאחוריי. אני מתחיל להגביר, העידוד מהקהל מתגבר (ככה זה שאתה עם גומייה אדומה) וזה מדהים !!!

אני מגיע לקו הסיום הילדים מחכים לי על המסלול ואנחנו רצים ביחד את 50 המטרים האחרונים ואז מאיה צועקת "נפל לי הכפכף" ועוזבת לי את היד (ילדים מה יהיה איתם ? איזה party pooper) אני צועק לה "עזבי את הכפכף" וטופס לה את היד וממשיכים לרוץ, מסתבר שגם לרוני נפל כפכף אבל היא כבר למדה מהמקרה הקודם ולא אומרת לי מילה, חוצים את קו הסיום, ידיים של כולם מורמות חיוך גדול וזהו נגמר…. פשוט נגמר.

הכל נגמר, גם המרוץ גם ההתרגשות ותוך שנייה אני בשגרה של מי לוקח את הילדים, איפה מתקלחים איך מחזירים את האופניים והציוד למלון, הכל סגור לטיול ביער השחור ?

תודה ענקית לכולם על התמיכה בדרך, לחברים בחיים האמתיים ואלה שברשת הוירטואלית (שגם חלקם חברים טובים ואמיתיים), למשפחה שלי שידעה לפרגן ולתמוך, לחברים בעבודה ולמנהלים שלי שבלעדיים זה היה הרבה יותר קשה. למאמן המאוד מנוסה שלי רן שילון שהתאמתי לו כמו כפפה ליד (אני חייל ממושמע והוא מפקד מנוסה) ושידע ללחוץ במקומות הנכונים ולהביא אותי מוכן, שווה הכל. כמובן לאשתי נעמה שפרגנה בענק ולמרות האתגרים והקשיים בדרך הצלחנו לסיים את התהליך בחיוך.

רז מסד

raz