כשאני מתאמן ל"אירונמן", מְבָכֵּר אני להתאמן בתנאים קשים ובלתי צפויים. רצוי לבדי. עם הזמן, למדתי שאין כמו איזור מְלֵחָת ים המוות בצפון ים המלח, לחישול והנאה. הנוף הבראשיתי פשוט עושה לי את זה. להתאמן שם בחורף זה גן עדן אקלימי ובקיץ… מה נאמר… ג'יהנום.
יוני 2011. אחת עשרה בבוקר. יורד מהאופנים עטור כתמי מלח של זיעה ומחליף בזריזות לריצה. כובע, נעלים, ג'ל וקצת מים על הראש הָיְשֵר מהתרמיל. היידה, לדרך.

את ריצותי אוהב אני לעשות בכביש שכוח אל, המוביל למטעי התמרים של קיבוץ קלי"ה. בינות למקשות האבטיחים האינסופיים בואכה מאגרי נחל אוג שמקימה קק"ל, שם אני נושף ומתאמץ, מרקק וניגר. האמת, שקצת עצוב לי ודוקר לי לראות עכשיו במיקשת האבטיחים הלוהטת, כעשרים ילדים בני 12 בערך מיריחו והסביבה שהביא ה"ראיס" לקטוף וללקט האבטיחים. הם הולכים בין השורות הלוך ושוב ומביאים-מתנודדים, כאשה הרה, אבטיח אחר אבטיח לערימה שבקדמת השביל. לא, זה כנראה לא מחנה עבודה של התנועה עם בנות וצחוקים וגם לא חופשה מבית הספר. סתם ילדים שאיתרע מזלם ולעמל יולדו. אפילו מבעד לחום הנורא אני קולט אותם נושאים אלי מבטם, אולי אל בגדי הצבעוניים, ובתימהון מהול בקנאה מצביעים ומתלחשים. וסחבק, עטוף במחשבות ובשרעפים, נעלם להם בריצה כבדה על הכביש הישן לכיוון מטעי התמרים. אך הנה, פתאום… מעבר לעיקול… על הכביש… אורחת גמלי בר למולי. כ- 100 מטר לפני, 8 נאקות וביניהם כמה בִּיכְרוֹת ובֶּכָרִים עליזים, לוטשים אלי מבטם לאמר; מי אתה ומה מעשיך במדבר הלוהט שלנו. האמת שקצת מפחידה הסיטואציה. אבל אני כמו לוחש בגמלית, ספק להם ספק לעצמי, "ראו! גם לי דבשת, גם אני שותה מקאמל בק" וצוחק צחוק בריא. בין כה וכה, החבורה ממש חוסמת את הכביש והם ממשיכים באדישות לעלות גירה למולי. אני כמעט אומר נואש ומחליט להסתובב. ברגע האחרון, מבעד לזעה הצורבת בעיניים, מזהה שמצד הדרך ישנה טרסה גבוהה יחסית. אוזר לפתע אומץ ומעריך שאם הגמלים יתקפוני וירוצו לעברי פשוט אטפס על טרסת הסלעים ואתחמק לי. וכך, רגלי מטופפות להן על הכביש המשובש ופסיעותי הכבדות נשמעות למרחוק.

למרבה הפלא, אני מתקרב לעברם ואט אט הם מסתובבים ומתחילים ללכת לפני כשיירת אופנועי שרד. אני רץ…והם רצים. מאט והם … מאטים. אני רץ מהר-מהר והם בבעתה אצים-רצים קדימה. אני פשוט "משגע" אותם; רוקע ברגלי במהירות והם שועטים לפני כבאימון אינטרוולים. רץ מהר ולאט ושוב מהר והם מחרים-מחזיקים אחרי. עוצר, ואף הם ממתינים ומתבוננים זה בזה מבעד לצווארם המעוקל. נדמה בעיני, שהביכרות והבכרים הצנומים אפילו נהנים מהמשחק ומבקשים עוד. ואני, אינפנטיל שכמוני, אדום ומיוזע, מחזיק את בטני בצחוק פרוע. הלא מי יאמין לי ?!. אין פה אף אחד!. רק אני וחברי החדשים ספינות המדבר. אחרי כקילומטר עם ידידי לשעה, אני פונה שמאלה חזרה לכיוון תחנת הדלק ונפרד מהם בחיוך של סיפוק ואולי אפילו ב"כאפה" חברית על הדבשת.

"איך היה האימון ?" מתעניין הקול הנשי מתוך הדיבורית שבאוטו. "אשירה לאדוני כי גמל עלי…" אני מחייך לבבואתי שבמראת הרכב וטיפה מלוחה של זעה נושרת לה אל בין שפתי.

מנש הס.