העתיד כבר כאן עדיין קשה לי להאמין בכך! השתתפתי בחצי המרתון הראשון בחיי – ועוד בירושלים! זה לא היה בתוכניות שלי לזמן הקרוב, בגלל הטופוגרפיה של העיר שהבהילה אותי. למעשה, בסוף חודש פברואר כתבתי לרן שילון: "בעתיד, לאחר שאשתפר בעליות ואתגבר על הפחד שלי מהן, ארצה להשתתף בחצי מרתון ירושלים, ובעתיד הרחוק יותר במרתון ירושלים". העתיד שאליו התכוונתי היה עתיד מעורפל, לא מוגדר, לפחות שנה מהיום, וליתר ביטחון – אולי עדיף שנתיים. אולם רן כנראה ניחן במכונה לכיווץ הזמן, אף שעדיין לא חשדתי בכך כאשר השיב לי: "הסדר הנכון הוא – התגברי על הפחד ומשם יבוא השיפור של העליות  זכרי – the hills are your friends".
הבטחתי לו שאנסה להפנים שיש לי חברות חדשות. תוך שנה, שנתיים, חשבתי לעצמי, אולי גם אצליח להאמין בכך. כאמור, מרתון ירושלים לא היה בתוכניות שלי, אבל לרן הייתה תכנית משלו, כפי שהתברר לי כאשר בדקתי בלהיטות ובהתרגשות את תכנית האימונים שהוא הכין לי לחודש מרץ (מכירים את זה? את הרגע המרגש שבו בודקים מה מחכה לנו בחודש הקרוב?). חייכתי חיוך רחב למראה מה שרשם ב-30 במרץ: "מרתון תל אביב – איזו התרגשות לקראת המרתון הראשון שלך מיני רבים התקשרתי לחברתי כרמית (אגב, אחד הבונוסים מהריצה – חברויות חדשות) בניסיון לדלות ממנה אמפתיה, וסיפרתי לה על מה שעולל לי רן. "מה קרה לך?", סירבה כרמית לשתף אתי פעולה, "את עושה את זה בהליכה!". "מזה בדיוק אני חוששת", השבתי לה בלבי בקול קטן, במה שנקרא "חוכמת חדר המדרגות", "לעשות זאת בהליכה". בניסיון לגייס "דעה שנייה" שתביע יתר הבנה למצבי האומלל, התקשרתי לחברה שנייה, שאכן עמדה בציפיותיי, גילתה הבנה נאותה והזדעקה: "מה קרה לו? הוא השתגע? חצי מרתון ירושלים הוא מאוד קשה!". שמחתי על כך שהיא מבינה את חששותיי, אך גם נבהלתי מכך שהיא נותנת להם אישור. אולי כדי להרגיע אותי היא מיהרה להוסיף: "אבל אפשר לסמוך עליו. הוא יודע מה שהוא עושה". ואילו רן פסק את פסוקו: "את תראי שחצי מרתון ירושלים ירגיש כמו משחק ילדים". היום הגדול – גשם בחוץ בשבוע שבו חל מרתון ירושלים עקבתי באובססיביות אחר תחזיות מזג האוויר. אבוי, כל התחזיות בדעה אחת: גשום! קר! בבוקר היום הגדול התעוררתי ב-4:00. גשם בחוץ, ואני לא נשארת אתו (עם אישי הטוב, שאמר לי בטוב לב מנומנם: "ממש מעודד לצאת כעת מהבית, נכון?", והתהפך לצד השני). התזונאית המסורה שלי, אורית שמש, שאף היא רצה את חצי המרתון עם בן זוגה נתן, אספה אותי ברכבה, וכמובן וידאה שנהגתי לפי ההמלצות שלה בבוקר המרוץ וכן שהבאתי אתי אוכל להטעין את הגוף עם תום המרוץ. הכול בסדר. אני מצוידת בשוקו מסויה ובחטיף חלבון טבעוני שאותם אצרוך תוך חצי שעה לאחר המרוץ. ומן התיק מחייכת לי גם הבננה, שאותה אוכל חצי שעה לפני המרוץ. מן הבוץ באת ואל הבוץ תשוב אנו מגיעים מוקדם. הדיווחים מן החוץ (ידיד של אורית שהגיע אף לפנינו, ונמצא כבר בכפור הירושלמי) פוסקים נחרצות: קר מאוד! אין לכם מה לחפש בחוץ! משום כך אנו נשארים זמן ממושך בחניון התת-קרקעי, לפני שאנו מרהיבים עוז ויוצאים לכפור הירושלמי. בדרך לגן סאקר אנו פוגשים את הראשונים מקרב רצי המרתון ומריעים להם. כולם שחורים. רק לאחר פרק זמן ממושך מהרגע שבו הם נעלמו מהעין מגיע הלבן הראשון, ולא סתם לבן, ג'ינג'י. אנו מריעים גם לו, ולעוד כמה רצים וממשיכים לגן סאקר. גן סאקר, מקום הזינוק ומקום הסיום הוא עיסה של בוץ. לקראת המרתון הבא כדאי שהעירייה תשקיע בשתילת דשא במקום, אני חושבת לעצמי (לראש העיר של ירושלים, ניר ברקת, צריך להיות עניין אישי בכך. אף הוא משתתף במרוצים מסוג זה והשנה הוא רץ חצי מרתון). אך מלבד זאת, יש לי רק דברים טובים לומר על הארגון המתוקתק של כל המרוץ. לתשומת לבך, עיריית תל-אביב, ירושלים מציבה לך סטנדרטים גבוהים! "כל הכבוד, גברת" היה קר בירושלים, וכן, גם ירד עלינו גשם וברד בזמן הריצה, אבל זה כמעט שלא הפריע לי. נשאבתי לאווירת ה"פאן". רצתי בחיוך ובהנאה, מחליקה ידיים עם ילדים ומודה למעודדים הנפלאים שבצד הדרך. הנה עוד הזדמנות להעמיק את הידידוּת עם חברותיי החדשות, אמרתי לעצמי כל אימת שהגענו לעלייה חדשה. "כל הכבוד, גברת", בירכה אותי אישה באחת מאותן העליות, וחיממה את לבי, למרות שהכינוי "גברת" שנוא עלי. קוראים לכך אושר כמה כיף לרוץ! חשבתי לעצמי מתוך תחושה של התרוממות רוח, ו… רן צדק. הריצה לא הייתה לי קשה. מסתבר שהאימונים בבן שמן וכנראה גם האימונים שנוספו לי לאחרונה על מסלול הריצה עושים את מלאכתם. הייתה זו בשבילי עוד ריצה ארוכה, רק עם הרבה אווירה של כיף, ובסיום אפילו מקבלים מדלייה, וכך גם חיבוק ונשיקה מאורית, שהגיעה צמודה אלי אל קו הסיום ואמרה לי: "כל הכבוד!", והפעם, תודה לאל, בלי שאאלץ לשמוע את הכינוי "גברת". אני עדיין בתחושה של "היי" מחצי המרתון הראשון בחיי! אם איני טועה, קוראים לכך אושר. ובסוף החודש – ממתין הדבר האמתי – מרתון ראשון, שהוא מבחינתי בגדר ארץ לא נודעת… יעל שמש |
Leave A Comment