"אני לא רוצה לרוץ מרתון!"

אם מישהו היה אומר לי לפני עשרה חודשים, שזמן קצר לפני יום הולדתי ה-50 אשתתף בריצת מרתון (או אפילו ריצה שאורכה עשירית מאורך ריצת מרתון), הייתי מתייחסת לכך כאל בדיחה לא מוצלחת במיוחד. "ריצה זה לא בשבילי" – נהגתי לומר. הליכה – בהחלט. אני נהנית ללכת, וכבר יצרתי לי מסורת משותפת עם אישי, יריב, של הליכה מתל-אביב עד חדרה. אבל ריצה? הרי כעבור כמה דקות אני מתחילה להתנשם ולהתנשף כקטר.

אז מה קרה שהתחלתי לרוץ ושאני מתאמנת כעת תחת עינו הפקוחה של רן שילון למרתון תל-אביב? בשנת 2011 השתתפתי בסדנה בשם קוד המנצח, המועברת בידי אלון אולמן וערן שטרן. במסגרת הסדנה רשמתי את שלושת היעדים שלי לשנה הקרובה. אחד מהם היה שמירה על אורח חיים בריא, כולל ארבעה אימונים בשבוע בסטודיו C. ערן שטרן העיר לי שזה אינו יעד מדיד, שניתן לראות בו התקדמות. "אבל אני לא רוצה לרוץ מרתון!", אמרתי לערן בנחישות, ובאמת התכוונתי לכך. למעשה, לגלגתי על התופעה שבעקבות השתתפות בסדנת קוד המנצח אנשים מתחילים לרוץ, חלקם – ריצות מרתון, כנראה בהשראת אחד ממנחי הסדנה, אלון אולמן, שלאחר אירוע של קריסת ריאה הפך לאיש ברזל. "לאנשים אין חלומות משלהם, שהם מעתיקים את חלומותיו של אלון?", שאלתי בהתנשאות מסוימת. הייתי בהחלט שבעת רצון מהפעילות הגופנית שלי באותה עת. אבל מאחר שערן התעקש על יעד שניתן לראות בו התקדמות, וגם אנתוני רובינס, בספרו הנפלא 'להעיר את הענק שבפנים' כתב על חשיבות השמו"פ – שיפור מתמיד ובלתי פוסק, החלטתי, בהיסוס, לשלב כמה דקות של ריצה בהליכה שלי. בפעם הראשונה רצתי שש דקות, אחר כך רבע שעה, וכשהגעתי לריצה של עשרים דקות – חשתי אופוריה והשתאות מההישג.

בהדרגה המרתי את האמונה ש"ריצה זה לא בשבילי" באמונה ש"נולדתי לרוץ", שאינה פחות נכונה מקודמתה. הרי תלוי במה אני בוחרת להאמין. סיסמת אנדיור (שבעבר פקפקתי בה, אך כעת אני מאמינה בה בכל לבי) היא "כל אחד יכול!", ואם כך – גם אני יכולה.

בתחילה לא נהניתי מהריצה עצמה, אלא רק מההישג, מההתקדמות. אך לפתע גיליתי שכאשר אני הולכת ברחוב וחולפים על פני רצים, גופי נדרך ומתמלא ברצון לרוץ. פתאום הכתה בי ההכרה שהריצה גורמת לי להתלהבות שלא הכרתי מהפעילות הגופנית הקודמת שלי, שאמנם גרמה לי להיות שבעת רצון, אך יש הבדל עצום בין להיות שבעת רצון ובין להיות מלאת התלהבות. נכון, הריצה מצריכה גם התמודדות עם קשיים ומשברים, אך מקשיים וממשברים צומחים, לא?

כאשר החלתי להרהר בריצת מרתון, שמעתי פקפוקים נוסח – "כיצד תרוצי מרתון, ומה עם החלבונים? את הרי טבעונית!" (כלומר, איני צורכת כל מוצר מן החי, כולל מוצרי חלב וביצים, כדי לא להיות שותפה לניצול בעלי החיים). בדיקה באינטרנט גילתה לי שכמה מספורטאי העילית הם טבעונים, ופקפוקי האנשים האחרים הם שהפכו את בדל המחשבה להחלטה דווקאית: "ודאי שארוץ מרתון. אני הרי טבעונית!". כחלק מהחיזוק המנטאלי שלי לקראת הריצה, פתחתי בלוג בשם 'טבעונית למרחקים ארוכים' שבו אני משתפת בחוויותיי מיצירת עצמי כרצה למרחקים ארוכים, במטרה לחזק אחרים, וכמובן – את עצמי, לקראת המרתון הראשון בחיי. החזיקו לי אצבעות! אני משקשקת מפחד!

יעל שמש