ריצת המרתון שלי כדיאלוג בין הפיזי, המנטאלי והנפשי

התחלתי להתאמן לפני ארבע שנים בגיל 57. עד אז לא עשיתי שום פעילות פיזית (חוץ מעבודת התנדבות בקיבוץ נאות סמדר). כשחזרנו מגרמניה, שם חיינו כ- 15 שנה פגשתי את נילי ,ידידתי מימי "יבמ", שסיפרה שהיא מתחרה בטריאתלון. אמרתי לעצמי-אולי תנסה? ניסיתי ונשארתי. הריצה הראשונה של 20 דקות השאירה אותי ממוטט. מאד קשה, בכוח סיימתי אותה. התחלתי להכיר בעובדה שאפשר לשים סימני שאלה היכן שהמגבלות הפיזיות נראות כאמירות כמוחלטות. ופה טמון סוד – לחקור ולגלות את היכולת הפיזית, המגבלות והקושי שהן יוצרות ואת הדיאלוג ביניהן. איך חוצים את מה שנראה כגבול עליון של קושי ויכולת. לחקור ולראות את האפשרות של יציאה מהרגשת הקורבן והמסכנות שמתעוררת לרגעים. מגיל 22 אני חוקר את צפונות הנפש וריצה מאפשרת כר נרחב לחקירה מרתקת זו.

נחזור לדולפינריום לריצת המרתון. התחלתי לרוץ בשמחה ובשירה. הרגע הגיע ואין חזרה. מזג אוויר נעים, מטפטף לפרקים. רץ בעוז, בקלות. מהירות מאזנת + (קשה לאפק את השמחה שמוצאת את בטויה בקצב מגבר קמעה). בעלייה באלנבי לכוון רוטשילד פוגשים רצים,רובם ככולם אתיופים כהי עור, שכבר חוזרים ואני אומר בקול- לא נולדתי בארץ הנכונה. וממשיך לרוץ. בפינת אבן גבירול ורוקח אני פוגש את מלכה, אשתי. איזו התרגשות. אני צועק לה בספונטניות" מי אוהב אותך?.. אני". רצתי 10 ק"מ ואני שמח וטוב לב. אחרי 17 ק"מ, בפינת דרך חיפה וקק"ל אני פוגש את אחותי יעל ואת נילי. נילי אומרת שאני נראה רענן וכך גם אני מרגיש. ב-ק"מ ה21 מלכה מנופפת לי לשלום. כבר רץ למעלה משעתיים. עד רגע זה לא הבחנתי שהשמש הצטרפה לחגיגה והיא קופחת בחיוך. חם. מזיע. לראשונה אני חש-שזה לא פשוט. ואני רק בחצי המרתון. החלק השני עוד לפני. עוברת מחשבה-יש עוד המון ריצה… כיוונתי את השעון לדייק את מדידת המרחק- מן פעילות כזו שמסיבה את תשומת הלב מהקושי שנעשה לפתע וללא שום התראה, מאד נוכח. אני רואה את השיחה בין הגוף לראש. הגוף אומר אמנם בנחת:"הי חם נורא, מזיעים,לא נוח." והראש מוסיף משלו" יש עוד כפול לרוץ-זו רק ההתחלה של ה-21 הק"מ הבאים.מדאיג…"

מה קורה פה – האם אני רץ לבד או שיש איתי כמה רצים? אלו הן כמה שיחות המתנהלות במקביל…שקט בבקשה. בצידי כביש התערוכה עומדים ילדי גן שמריעים ומנפנפים בדגלים. אני עובר, מגייס נחמדות ואומר לכל אחד ואחת מהם שלום אישי. לשנייה הקושי לא קיים. הייתי עסוק ב… במשהו מחוץ לריצה. תשומת ליבי נשאבה ע"י גורם חיצוני. שיתפתי פעולה ברצון – ילדי גן זכים. הילדים נשארו מאחור ואת הקושי אני נושא איתי. צמוד. איפה הנחמדות מלפני שנייה? חם . מזיע. אני ב-25 ק"מ. זה לא נגמר. יש עוד אין סוף ריצה. האם אוכל להמשיך ולרוץ? ספקות מתחילות לקנן בראשי. הי-עזוב את המחשבות האלה-יש מרתון לעשות! אנחנו ממשיכים לרוץ-הספקן, המדרבן, הסובל והמשתתף. קבוצה מכובדת. פה גיליתי שאנחנו קבוצה ולכל חבר הקול שלו, הרצון שלו השפה שלו. האם יש מנחה לקבוצה הזו? האם אני המנחה או ש…כאן בק"מ ה-26 זה נעשה ברור-אני, קבוצה שרצה. יש להנחות אותה ברוך אך בתקיפות. שם-כואב, תתייחס" אני שומע, מתבונן בירך, מבין, מכליל וממשיך. הפנים אומרות – חם מזיע, נוטף, נגב אותי שורף בעיניים טפל בי. מנגב בחולצה. "בסדר, תודה". לרגע נעלם השילוט ואני במגרש חנייה ענק ולא יודע לאן לרוץ. צועק קצת בפאניקה הי- לאן? איש הביטחון לא יודע. מרגיש איך כעס, תסכול וחוסר אונים משתלטים על כולנו ואנחנו הופכים לרגע כל כולנו לכעס ותסכול אחד גדול. רץ המרתון נעלם ויש כעס שמדלג לו אי שם במרחבי מגרש החנייה. מצאתי את הדרך והכעס עזב אותי ונשאר לו במגרש. כמו טרמפיסט שבא והלך בלי לשאול, בלי להיפרד. ביי ביי כעס.. כמה יש עוד לרוץ? יכול להית שיש עוד 15 ק"מ ? אני כבר די גמור. מי זה אני?

מתבונן על השיחות האלה בסקרנות וקצת בפליאה-כמה דיבורים יש כאן. כמעט כמו המוסיקה ששומעים בכל מקום שנמצאים בו בארץ. כבר ברור שהדיאלוג הזה מלווה אותי והופך רועם ולפעמים אין בילתו. הגוף אומר בתקיפות מתגברת שוב ושוב לראש-קשה קשה. תתחשב. אתה לא לבד כאן על המסלול. ממשיכים לרוץ והקול נעשה מחריש " קשה קשה מאד לא שמעת?" מקשיב. כבר אין ברירה זה הופך לצעקות. מסתכל,מרים ראש "נכון, באמת קשה. קשה מאד מסכים לכל מילה". "עצור, תן לנוח, תתחשב. לפחות תעבור להליכה בחייך קצת הפסקה יש עוד כל כך הרבה". ובעניין אחר אך קשור: לפני הריצה עשיתי שיחת הכנה – clearway בשפת האימון הסאטי אותו למדתי בביה"ס להקשבה, הוויה וטרנספורמציה-אימושיין ובחרתי את ההוויות אותן אני רוצה להית בריצת המרתון: שמח,נהנה, קשוב ערני ומאוזן. נזכרתי. התחברתי. הרמתי ראש, ונהניתי לראות את מרחבי הדשא, הירקון, אבות שרצים עם עגלות, שמן שרץ עם אוזניות, מכלבים…קשוב, ערני, מאוזן – רוץ קצת יותר מהר- אל תירדם. מקשיב לשיחות כעד המתבונן מלמעלה, במרחק. נוכחתי שאפשר מראש לבחור הוויות להתחבר אליהן ולהיות אותן – צריך רק להיזכר,לשים לב להית מודע ולבחור כל רגע מחדש. מרגיש הקלה לרגע- ההתחברות עם הבחירות שעשיתי אתמול בשיחת ההכנה הופכת לבחירה עכשווית. אני בוחר כרגע בהוויות האלה. יש את קבוצת הרצים; הגוף הראש הנפש, יש את הנזכר והבוחר, יש את המרתון יש את השמש הקופחת והחום והזיעה ויש גם את פארק הירקון, האבות הילדים הכלבים ו…יש פרופורציה מקומית. זה לא רק הטירוף של הריצה האין סופית. כך עוברות להן מספר דקות שהייתי בעולם אחר. מרענן את הנפש (היזכרות ונוכחות ברגע בכאן ועכשיו הן כמגבוני תינוק שמרעננים את הנפש – רעיון לסטרט אפ?!).

במסלול, השביל יורד קלות ואני רואה בהמשך עליה. בהליכה הקטע הזה לא יהיה מורגש. עכשיו יש קול "מאיפה הכוח לטפס אותה?" רוץ הלאה אז מה אם יש עליה. " מגיע גשר עגול החוצה את הירקון "הי, על הגשר אתה לא יכול לרוץ. זה בלתי אפשרי. נקודה". שיחה זו משרה עלי ייאוש לשנייה-אולי זה נכון. לרוץ על הגשר? "הי, באת לרוץ. לא ללכת וגם לא להתפלסף. באת לרוץ!" איזו נחישות יחד אם הבנה ורכות – לא בכוח, בנחת. ולשנייה מוזרק הדלק הנדרש כדי לרוץ הלאה, לעבור עוד גשר. אין הליכה, אין הפסקה – זו בחירה רעננה וכל פעם כחדשה שאחזור עליה עוד פעמים רבות. מגיע לנמל ת"א. רצתי כ- 30 ק"מ +. הנמל מריח כמו הסוף. כמה כבר נשאר עוד לרוץ? הריח מתרגם למחשבה בהירה – ברור, זה הסוף.

לא ידעתי ולא שיערתי שהקושי רק מתחיל. ובכן רבותי זה לא היה הסוף! מסתבר בדיעבד שעד עכשיו זו הייתה רק הכנה לריצת המרתון. לתומי חשבתי(כך פרשתי את שחושי קלטו) שאת הרוב עשיתי ויש לי רק עוד קמעה כדי לסיים. אני כבר בנמל וריח הסיום מביא אופטיות משכרת, וזה כל כך בהיר.. ובנמל, במקום כמו שחלמתי שאפנה שמאלה ז"א דרומה לקו הסיום, פניתי צפונה לכוון רידינג. עברתי את הגשר ופגשתי אנשים חוזרים " אם הם חוזרים זה אומר עוד קצת לרוץ וגם אני בחוזרים." אופטימיות של מיואש? והמשכתי לרוץ. והמשכתי לרוץ והמשכתי לרוץ ו… נכון כמו שזה נשמע-חוזר על עצמו,מונוטוני וללא סוף וללא סוף וללא סוף כמו תקליט בכלית סרוט שחוזר על משפט חלקי וקטוע שוב ושוב ושוב…

ריסקתי את קרסולי הימיני לפני 35 שנה. נפלתי מגג ביתנו בגן חיים. ברחתי מהכנה לניתוח ומצאתי את פאולה. טיפולה האישי, הנחישות שלי והמסירות של שנינו הצילוני מצליעה. הקרסול מעולם לא ממש התאחה-נשארו שברים שמציקים לי עוד היום.

ולענייננו – בקטע הזה אחרי רידינג לכוון תל ברוך הצטרף הקרסול לשיחות : "הי, אתה מכאיב לי מאד, אתה מתאכזר אלי, לא מתחשב." אני מקשיב וממשיך "אתה עושה לי נזק בלתי הפיך. לא תוכל להשתמש בי וללכת אם תמשיך" מקשיב, מתבונן ונזכר – באתי לרוץ. ממשיך. הקרסול מניח לי . "זה לא נגמר. הריצה היא אין סופית. ועוברת המחשבה שצריך לחזור את כל המרחק שאני רץ ברגעים אלה. זה לא הגיוני. משהוא פה לא בסדר. זה פשוט לא ייתכן. וכדי להגביר את רעש הדיבורים ברך שמאל קוראת לי – " הי כואב. אתה יודע שכואב,אתה יודע שזה מתגבר, שלפעמים אתה מועד כשהכאב כל כך חד וממוקד בעוצמתו. אתה לפעמים כושל במדרגות. זה רציני-עצור, לקצת-בבקשה עצור." הלוא באתי לרוץ. "לא תתחשב? קצת נלך ואחרי זה נראה. עצור עבור להליכה . עכשיו!" אומרת לי הברך בקול ברור ותוקפני. והרצים שנראים בדרך חזרה יוצרים מחשבה שאו טו וטו חוזרים. אם הם כבר חוזרים גם אני מיד חוזר. זה כל כך ברור הלא כן? ובכן, לא כן!! לא דובים ולא יער – הסיבוב שמסמן את החזרה אפילו לא נראה באופק.

הירך הימינית, שעד היום לא שמתי לב לקיומה, מצטרפת למקהלת הצעקות-"תפסיק כבר לרוץ. עכשיו! עבור להליכה! עכשיו." שומע וזוכר- הלא באתי לרוץ. ואני רץ ורץ ורץ ורץ.- ומי ברצים? הקרסול, הירך, השרירים, הראש הנשמה וההוויות הכול בערב רב שטבול בשמש קופחת, בזיעה, בחום, בצמא, בייאוש, בערנות, בסבל ובהנאה – וואהו איזה בלגן. נשארו עוד כ-+10 ק"מ. הגוף, הראש והנפש נסחבים הלאה. כל הקבוצה הרועשת הזו ממשיכה ביחד. מגיע מה שניראה כסיבוב. "זהו עכשיו חוזרים" ואני פשוט לא מאמין-זו הייתה אשליה/תקוות שווא. ממשיכים הלאה. חווה משברון עד משבר. חשבתי שמסתובבים וטעיתי. זהו אולי זה הזמן הנכון קצת, ממש קצת ללכת. אפילו קצת ללכת… כן כן צועקים כל החברים בקבוצת הריצה שלנו – כן ללכת… והמנחה אומר באון (האומנם? כבר לא בטוח בכלום) "באתי לרוץ!" ואכן אני רץ, אינני עובר להליכה. וברגע שכבר לא איכפת לי אם אחזור אי פעם מסתובבים, עוברים שטיח של מדידת הצ'יפ (מזל. ברגע מסוים חשבתי לקצר שאף אחד לא ירגיש. ההרגשה שלא קיצרתי ובדקו אותי נתנה לי הרגשת סיפוק שתדלקה אותי לקצת). ממשיכים, ובעצם מתחילים את הסוף. זו כבר דרך מוכרת ובטוח שהיא רק בכוון החזרה. עוד כ- 10 ק"מ. כואב, חם הרגליים כאילו טבלו במלט-כבדות וקשה לשאתן. בנוסף לשיחות השונות יש עכשיו גם שני חלקים פיסיים נפרדים-הרגליים כישות נפרדת שיש לסחוב אותן בניגוד לרצונן, בניגוד למצבן הרצוי-"תן לי לנוח". ורצים ורצים-כל המאמץ מתרכז במאמץ לסחוב איתי את הרגליים לא להשאירם בדרך. לסיים איתן.

מתקרב לגשר (אחרי רידינג, בכניסה לנמל) אותו עברתי לפני עידן ועידנים. יש שם שלחן עם מים (האחרון כך מסתבר בדיעבד). נשענתי על השולחן מבלי משים כשלקחתי מים וכמעט מעדתי. ככה סתם לשנייה נגמר לי הכוח לעמוד. ככה ליפול על שלחן מים. באמת. ממשיכים-הלא באתי לרוץ. מתחיל את רחוב הירקון. זה משמח. אך במהרה מתגנב לו יאושון צעיר ולא רענן. הרחוב הזה לא נגמר. עוד כמה קילומטרים. לא חשבתי שהרחוב הזה הוא כזה אין סופי. ברכב הוא ממש קצר. אין לו סוף. אני כבר לא יודע מי רץ. אני מאבד קצת את הקבוצה שלנו. הי – שמח נהנה קשוב ערני ומאוזן –מזכיר לעצמי ומצליח להרים ראש, לראות את האנשים את רוכבי האופניים, הים ועגלות הילדים. מחייך לעצמי. נהנה. כן נהנה. בניין האופרה מתגלה מרחוק והאינטרקונטיננטל ניראה באופק. ורצים. ורצים. פתאום ההכרה זהו – המרתון מאחורי. אבל הריצה לא נגמרת. מתקרב לנקודת הסיום ו.. פונים ימינה (למה לא רצים ישר, למה..?) ופתאום משפחתי- אורית, מלכה, גיל, גליה, עמרי, עידו ודיאגו רצים אלי בשאגות שימחה. רצנו יחדיו את 200 המטרים האחרונים. אני מחייך בשמחה. עשיתי זאת. לפני חודשים שאל אותי עמי חתני "למה מרתון?" בין השאר דמיינתי אותי נכנס לאצטדיון באתונה ומאה אלף איש קמים ומריעים לי ואני רץ עם ידיים מונפות ומרגיש בעננים.

הסיום היה לי הרבה יותר פשוט. פשוט רצתי, סיימתי וזהו. מחשבה שעברה בראשי שימחה אותי מאד-האימונים למרתון מאחורי. היו אלו חודשים עם הרבה אימונים, הרבה קשיים ואי אלו ומשברים. שם השיחות בין המחשבות, הרגשות והתחושות היו לא פחות מרתקות – ועל כך במאמר הבא. הדיאלוגים תוך כדי הריצה היו החלק המרתק והמסעיר. הריצה כרקע למסע פנימי. האפשרות שמתגלית בכל רגע מחדש להתבונן ולבחור. קבוצה של נגנים בתזמורת של קולות ותפקידו של המנצח\ המנחה ללדת סימפוניה ערבה לאוזן וטעימה לחיך. זו חגיגה אמיתית. זו הכרת תודה לעצם היותי בן אדם שכל זה אפשרי (למרות שלפעמים זה ניראה כל כך לא ). זה המרתון האישי שלי. אתמול קראתי על רץ מרתון שמאמין שצריך מנטרה מלווה כדי לרוץ מרתון אחרת זה בלתי אפשרי. המנטרה שהוא בחר "הכאב הוא בלתי נמנע. הסבל נתון לבחירתך" בדיעבד מוכחת כמדויקת. בחרתי והייתי שמח, נהנה, קשוב, ערני ומאוזן. תודה

תודה למאמני אילן שסייע בידי להגיע למרתון מוכן, לרן, למני, לחברי באימונים ולמלכה אשתי על התמיכה והסבלנות.

אמיר ריכנשטיין

מאמן *סאטי לאנשים פרטיים ולאנשי עסקים השואפים לחיים מלאים ומשמעותיים, לבהירות, להרמוניה, לרווחה אישית ושקט נפשי. תהליך האימון מרתק, מאפשר ומפתיע. אני מביא יכולת הקשבה, הכלה, ושיקוף . אני מביא את ניסיוני בזוגיות, בחיי המשפחה ובעסקים. אני מביא כלים שרכשתי בארבעים שנות מסע אישי, אינטנסיבי, עקבי וללא פשרות

* סאטיה היא דרך ותהליך עבודה משמעותי. דרך חומלת, נוקבת, מכבדת ובעיקר מעירה ומעוררת את האדם להכיר את עצמו לעצמו, לחקור ולהתבונן כמה הוא חופשי בבחירותיו וכמה הוא שבע רצון מחייו באופן בלתי תלוי בהישגיו ו/או בנסיבות חייו.