Ut4M 2014 B_Audige-116 (1)

השעה 3 לפנות בוקר, אני כבר כמעט יממה על הרגליים, יצאתי מתחנת  Riouperouxהממוקמת בק"מ ה-87 לאחר שנאלצתי להתעכב שם בגלל בעיה אקוטית של יבלות (מי היה מאמין..) והתחלתי לטפס אל הרכס השלישי במירוץ: BelleDone. בהמשך אגלה שכשמו כן הוא- מדהים ביופיו. הטיפוס אל הפסגה ( Croix de Chamrousse) הוא אכזרי ביותר: טיפוס רציף של 1700 מטרים לאורך 7.5 ק"מ בלבד.  אני מתחיל את הטיפוס האיטי רק כדי להרגיש שכעבור 20 דקות של טיפוס מתכווצים לי בבת אחת שרירי הארבע ראשי בשתי הרגליים, כאב שלא יתואר.

התיישבתי דואב לצד השביל, מביט ימינה ושמאלה כאילו תבוא הישועה מהעוברים והשבים, אבל אני לבד בחשיכה. אין שום פנס ראש לאורך השביל, לא מעליי ולא בתהום שמתחתיי. היה לי ברור שמלח יציל אותי. בזריזות שלפתי כדור מלח מהתיק, ובלעתי אותו עם מים. הכאב בנתיים דעך, התרוממתי והמשכתי באיטיות ובזהירות, אבל לאחר כמה דקות אותה התופעה בדיוק: כיווץ חזק בשריר הארבע ראשי. נאלצתי שוב לעצור. ואז התחוור לי: כדור המלח תקוע לי בתחתית הגרון. פשוט תקוע שם ולא זז, כאילו הוושט שומר אותו לעצמו מסרב לשחרר אותו. ניסיתי לשתות עוד, דחפתי עוד ג'ל או שניים. לא עזר. לא ממש ניסיתי להבין איך או למה זה קרה, הבנתי זה שאם לא אדחוף את המלח בכח, את התחרות הזו סיימתי.

נזכרתי שיש לי בקבוקון מים בתיק. שלפתי אותו, הוצאתי כדור מלח נוסף, פירקתי אותו לתוך הבקבוקון, ערבבתי ושתיתי. עכשיו נראה מי יעצור את המלח בדרך לקיבה שלי. הכאב שוב נרגע, התרוממתי, התחלתי שוב לטפס בעדינות. השרירים העייפים לא הראו התנגדות והכאב נרגע לאיטו. המשכתי בטיפוס הסיזיפי והגברתי את הקצב, העמק המואר מתחתי התגלה לפני במלוא תפארתו ואני תוהה לעצמי בין לבין…מעניין מה תהיה התקלה הבאה…והיא לא איחרה להגיע…

אתם בטח תוהים במה מדובר – אשתף אתכם: המהדורה השניה של מרוץUT4M – Ultra Tour Des 4 Massifs למרחק של 168 ק"מ עם טיפוס מצטבר של יותר מ-10,000 מטרים(!). המרוץ מתקיים בגרנובל שבצרפת. היציאה מפארק פאול מיסטרל בתוך העיר, הקפה של ארבעת הרכסים האימתניים מסביב לגרנובל : Vercors, Taillefer , Belledonne , Chartreuse, וחזרה לעיר.

הגעתי למירוץ הזה די במקרה. לאחר שלא עברתי את מסננת ההגרלה למירוץ UTMB המפורסם בשמוני חיפשתי מירוץ חלופי. הגעתי די מהר למירוץ בגרנובל, פרופיל ומרחק דומים, תאריך סמוך מאוד, אין צורך בתנאי קבלה ו/או הגרלות. הפור נפל !

את חודשי האימונים העברתי בחברת המתאמנים שלי (aka : dream team) שהתאמנו לתחרות דומה אך קצרה יותר בשמוני. אז איך זה עבד? מידי סופ"ש היינו נפגשים לטיפוסים שונים ומשונים בכל מיני מקומות בארץ (צוק מנרה, הר חורשן, הר החרמון, סטף וכ'ו כ'ו). ואיך האימונים היו משתלבים ? פשוט מאוד. לכל אימון עם הקבוצה הייתי מוסיף עוד טיפוס לפני או אחרי. סופי השבוע היו עמוסים מאוד. כולל עבודה בלילות. הקילומטרז' השבועי נספר לגובה ולא למרחק האופקי. המון אימוני חיזוק ואימונים פונקציונאלים שולבו בין לבין. השילוב של האימונים שלי עם אימוני הקבוצה לשמוני היה מתכון מנצח!

בניגוד לשנים קודמות, הפעם באמת כיוונתי אל הלא נודע: אל התחרות הגעתי דרך האינטרנט, לאחר מחקר קצר בין כמה אופציות החלטתי שגרנובל מתאימה לי. אולם היה לי ברור שמדובר בתחרות/הפקה קטנה הרבה יותר מה-UTMB. התחרות היא לא ממש בינלאומית, מתוך 400 וקצת מזנקים, יש אולי 10 זרים (ואני אחד מהם), אנגלית מישהו? הצחקתם אותי. אבל כל חסרון מגיע עם יתרון בצידו- נלמד קצת את שפת הסימנים…

חסרון נוסף וקריטי יותר היה עצם העובדה שלא היתה לי שום אפשרות לעבור על המסלול לפני. אני עתיד לטפס מעל 10,000 מטרים לאורך יותר מ-160 ק"מ על מסלול שלא הכרתי קודם. בתחרויות דומות בהן השתתפתי בעבר הכרתי את המסלול עוד לפני התחרות והפעם לא יהיה לי את היתרון הזה.

הפעם הצטרפו אליי כל(!!) בני משפחתי:, אתי ושלושת ילדי.

הגענו לגרנובל אור ליום שני 18/8/14 עם כל הפקלאות, כאשר התחרות תזנק בשישי 08:00 בבוקר. למזלי כל המזוודות הגיעו ליעדן, אך כמובן שגיליתי שמשהו נשכח בבית (הרי אי אפשר אחרת): המטען של השעון. כבר עוד סיבה ללחץ. חשבתם שזה הכל ? תחשבו שוב… השכרנו דירה בטירה יפה בפאתי העיר. קומה רביעית. ונחשו מה? אין מעלית. ניסיתי לחשוב איך זה יראה שאסיים את התחרות ואצטרך להגיע לדירה… אבל מיד נפנפתי את המחשבה. יש לי עוד מספיק זמן כדי לסבול. ואם הרשימה שפורטה עד כה לא מספיקה, אריאל (הקטנה שלנו) ירדה מהטיסה מנוזלת + חום- כיף גדול! או שלא…

גרנובל היא עיר די מנומנמת, שום סימן לתחרות ביום שישי. אפילו בפארק פאול מיסטרל, היכן שהתחרות עתידה לזנק, שום אינדיקציה למה שהולך להיות שם בשישי הקרוב. מידי פעם נתקלתי בשילוט בעיר המבשר על התחרות, וחשבתי לעצמי "אוקיי, הכל בסדר, הגעתי לעיר הנכונה…".

בימים שלפני טיילנו קצת במסגרת המגבלות המשפחתיות, אכלנו הרבה (כן כן…כולנו אכלנו הרבה) ובעיקר הייתי בלחץ. הצלחתי עם הרבה מזל, למצוא מטען חדש לשעון במחיר סביר. ביום חמישי בצהריים הלחץ עלה לרמה גבוהה יותר. מצאתי שלט ליד נקודת הזינוק שמבשר שיש פה מירוץ. השלט הוביל, איך לא, לאולם ספורט עם אקספו צנוע ביותר. היתרון בתחרות קטנה הוא ביחס האישי. תוך פחות מ-15 דקות היו ברשותי מספר החזה לאחר בדיקת ציוד החובה לתחרות. קבלתי גם שקיות "אמצע" שיפגשו אותי בק"מ ה-87 ובק"מ 135. מילאתי אותן בציוד שהכנתי מראש ומסרתי אותן. תדריך לתחרות נקבע לשעה מאוחרת יותר. התדריך בצרפתית היה בערך 40 דקות. אחריו, תודה לאל, היה תדריך באנגלית, אבל קצר יותר- 10 דקות. נו מילא, לפחות מזג האויר הולך להאיר פנים. אל תטעו – בלילה הטמפ' נושקת לאפס, אבל לפחות רטוב לא יהיה. עוד כשהייתי בארץ קיבלתי עידכון על שינויים במסלול, בגלל הגשמים הקשים שירדו בחלק מהרכסים. הוסיפו פה והורידו שם, לא שזה שינה לי הרבה, בכל מקרה את המסלול לא הכרתי מראש. הכי אפקטיבי מבחינתי היה פרופיל הגבהים וזמני הקאט-אוף לתחנות. לא הייתי זקוק לשום מידע נוסף.

ערב לפני חזרנו לטירה שלנו להכין את התיק, הציוד והאוכל לבוקר שאחרי ואני מרגיש את האי שקט מתפשט מתוך הבטן. אני מכור להרגשה הזו. זה פוגע לי בתאבון, פוגע בשינה, אבל יש בזה משהו מחדד, מפקס, פשוט ממכר. מתאמנים, משפחה, חברים, כולם יוצרים קשר אחרון ומאחלים הצלחה. אני משתדל לתת את תשומת הלב לכל אחד מהם. בלעדיהם לא הייתי מגיע ליעד הזה! הכנתי לי מספר טורטיות עם טחינה ואבוקדו ועוד כמה עם טחינה וריבה. אני בודק את התיק והציוד פעם נוספת, מנסה להוריד עוד קצת מהאוכל ומהציוד שאין בו צורך. כל גרם נחשב ותמיד תמיד התיק כבד בצורה מעוררת כעס. זה פשוט חוק בל יעבור, לא משנה כמה קל יהיה הציוד, כמה שתנסה לחסוך, תמיד התיק ישקול כמו ערימת סלעים…

לילה לפני עבר ללא הפרעות מיוחדות. כמובן שהערתי את השעון בחמש בבוקר, אתי ואני קמים, אני אוכל משהו, התארגנות אחרונה ועולים לרכב לכיוון נקודת הזינוק. הגענו אחרי מספר דקות. שוב באולם הספורט, נותרה שעה לזינוק. בחוץ האור מתחיל לעלות והקור מקפיא. רצים נוספים ואני יושבים מכונסים באולם, חושבים, מתרכזים, בוהים באוויר. הכל כבר מוכן, יאללה! אני רוצה לזנק כבר. הזמן עובר בעצלתיים, 15 דקות לפני הזינוק יצאנו לשער. כמעט 400 איש על קו הזינוק. הכרוז מקשקש בצרפתית, אני לא מבין מילה, אבל אפשר לחתוך את האווירה בסכין. אתי עומדת לידי מעבר לשרוול, מצלמת, מחייכת ומתרגשת איתי. סופרים את השניות, זינקנו. המסע מתחיל !

הקילומטרים הראשונים עוברים בתוך העיר על הכביש מערבה. גרנובל ממוקמת בגובה 220 מטרים מעל פני הים, ארבעת הרכסים המקיפים את העיר מיתמרים לגובה של עד 2500 מטרים לערך. בתחילת המירוץ זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שמישהו בכלל סוגר כביש לכבודינו. כולנו רעננים ומחייכים. כעבור חצי שעה לערך הגעתי לפאתי הרכס הראשון – Vercors. הכביש מתחבר לשביל והשביל לסינגל, הטיפוס בוצי כמו שהבטיחו ואני מרגיש מצוין. לאחר כשעתיים אני מגיע לפסגה המפורסמת Moucherotte בגובה 1900 מטר דרך עיירת הסקי המפורסמת St Nizier אשר התפרסמה בעיקר בזכות אולימפיאדת החורף שהתקיימה בגרנובל. מזג אויר הולך ומתחמם, השעות נוקפות והק"מ מצטברים. אני שומר על משמעת אוכל ושותה המון, אך באופן לא מפתיע הקיבה שלי שוב מורדת והבטן כואבת. זה כבר כמו תקליט שבור אצלי, חוץ מלסבול בשקט לא היה לי הרבה מה לעשות. הגעתי בשעות אחה"צ המוקדמות לעיירה laffrey בעיצומו של הטיפוס לרכס השני שמקיף את גרנובל- Taillerfer, שם חיכתה לי אתי עם הילדים, ואיזו זריקת אנרגיה זו. עצרתי לאכול לשתות ולמלא מים. המשכתי הלאה, כאבי הבטן פסקו, הרגשתי הרבה יותר טוב, אבל העייפות החלה כבר לחלחל, מוקדם מידי משצפיתי. כל מיני מחשבות צצו לי בראש, אבל המחשבה היחידה שנותרה היא איך אני מגיע לתחנה הבאה בזריזות. שימוש במד הגובה לאורך המסלול מאוד הקל עלי את המעבר בין התחנות, הפסגות והעמקים. המרחק האופקי כלל אינו רלוונטי. ידעתי לאיזה גובה אני צריך להגיע ולפי מד הגובה ידעתי בדיוק את מצבי, כמה עברתי או כמה נשאר לי לטפס/לרדת. ככה זה שסופרים קילומטרים אנכים ולא אופקיים 🙂 התחנה הבאה היתה ממוקמת בק"מ ה-70 בגובה 900 מטר, הגעתי אליה מעט לפני השקיעה, פגשתי שם שוב את אתי והילדים. הזוי לגמריי, אני בשיאו של מירוץ שלא נגמר ומעט לפני שהלילה נכנס אני פוגש את התינוקת הקטנה שלי שכל מה שמעניין אותה זה לקבל חיבוק ממני. הייתי הכי מאושר שיש. הקור הגיע ביחד עם הלילה, הרכב החם של אתי היה מפתה ביותר, אשקר אם לא אודה שעברה לי המחשבה בראש לחזור איתו לטירה, אבל בזריזות מסמסתי את המחשבה הזו. כשעזבתי את התחנה היה כבר חושך גמור. המשך הטיפוס לגובה 1600 מטר.

יש משהו ממכר בריצת הלילה. בשלב הזה של התחרות רוב הזמן אתה נמצא לבד ובלילה תחושת ה"לבד" מודגשת ביתר שאת. אני אוהב לרוץ בלילה, למרות העייפות אני מרגיש חד יותר, ממוקד יותר, כיף לי. לצערי ברך ימין החלה להציק, הגיע הזמן לקחת עוד כדור אדוויל. הגעתי לפסגה האחרונה לפני המדרון שבסיומו מתחיל הטיפוס לרכס השלישי. באותו הזמן טרם הפנמתי אבל בדיוק אז, מבחינתי התחרות נכנסה לשלב השני – שלב הירידות והטיפוסים האכזריים.

הירידה הבאה סימנה קפיצה מטה של 1100 מטרים, על פני 5.5 ק"מ בלבד. בשלב הזה כפות הרגליים שלי פשוט שורפות בתוך נעלי הריצה, סימן לא לטוב לבאות. בנוסף ל"תענוג" המפוקפק היו גם סלעים חלקים ובוץ: סכנה ברורה ומידית! אבל ירידות זה הכיף שלי, וגם כאן עקפתי ללא הפסקה, בכל מקרה זה לא חסך ממני החלקות, כבר הפסקתי לספור כמה כאלה היו. למטה בעמק מתגלה העיירה Riouperoux. הירידה אליה פשוט לא נגמרת, אני מגיע לתחנה בשתיים לפנות בוקר, מדובר בתחנת אמצע גדולה. אני אוכל ארוחה חמה ומתאושש מהר, הזדמנות לגשת לרופא שמטפל בכפות הרגליים. הרגשתי כמו חדש.

יצאתי לעבר Belledone, הרכס הכי מרשים בתחרות. את קורותי בטיפוס תארתי בתחילת הפוסט, לקראת הזריחה אני מגיע לאחת מפסגות הרכס, ואת המראות שנגלים מולי לא ניתן לתאר במילים. ירוק מתערבב עם לבן של שלג, אגמים מרהיבים, ערפל ועננים שעוטפים אותי ברגע מסוים וברגע אחר מתנדפים כדי לחשוף נופי בראשית. חלום! אני ממשיך בטיפוס לעבר  Croix de Chamrousseבגובה 2400 מטרים, מזג האוויר הופך להיות קר וגשום. אני מגיע לתחנה לפני שמונה בבוקר. עוצר לאכול ולשתות, הברך כבר ממש דוקרת, לוקח עוד אדוויל, שותה מרק, אוכל לחם. בתחנה שבפסגה חם ונעים, כמה עשרות מיטות קוראות לבוא ולנוח עליהן, רובן כבר היו תפוסות אבל ישנן כמה פנויות, הפיתוי גדול אבל אני יודע שטרם הגיע הזמן לעצום עיניים.

אני יוצא לקור וממשיך קדימה. ממשיך להתרוצץ על הרכס שהנופים שלו לקוחים מגן עדן. בשלב כלשהו מתחילה שוב ירידה אכזרית וגם שם אני יורד כאילו אין מחר ולעזאזל הברך. בצהריים אני מגיע לעיירה Freydières בגובה 1150 מטרים, לאחר 110 ק"מ וכמעט 8000 מטרים טיפוס מצטבר ברגליים.  אני פוגש את אתי והילדים, תענוג אמיתי. ושוב "טקס התחנה" ואני ממשיך הלאה בעוד ירידה חזקה לגובה 300 מטרים לעבר תחנה גדולה נוספת בעיירה St Nazaire les Eymes שנמצאת בתחילת הרכס האחרון.

מרגיש לי כביכול עברו שנים עד שהגעתי לתחנה. נכנסים לעיירה ומסתובבים בה ללא תכלית, זה פשוט לא נגמר. לפתע אני קולט את אורין, הבת שלי, רצה אליי. הגעתי סוף סוף. אני חייב לציין לטובה את היחס האישי שקבלתי ממש בכל תחנה, ואולי זה היתרון  המרכזי של תחרות קטנה. תמיד ניגשו אליי מתנדבים ושאלו איך אפשר לעזור, למלא לי מרק? משהו לאכול, למלא מים? בכל תחנה המתנדבים עשו מעל ומעבר בשביל הרצים. אתי והילדים מחכים לי בתוך המבנה הענק, מדובר בתחנה האחרונה עם מנות חמות, אורין מביאה לי פסטה עם גבינה ואני פשוט בולע את זה.נפתח לי התיאבון באופן מפתיע. עוד גבינה ועוד נקניקים, פתאום אני מצליח לאכול הכל ובכיף, אי אפשר לתאר במילים עד כמה זה עזר לי. בנתיים אופיר ,בני, מטעין לי את שעון היד וגם את הנייד שמראה סימני גסיסה (למרות שהרשת הסלולרית היא היחידה שהיתה מאופשרת)

מעולם לא סבלתי מיבלות לפני כן, אבל הפעם המצב שונה, יתכן כי הגרביים לא התאימו או שילוב של רטיבות וחוסר מזל. כל כריות כפות הרגליים שלי מודלקות והכאב חודר. ניגשתי לפודיאטור בתחנה (היו כמה כאלה שם) שטיפל במה שהיה יכול לטפל והחזיר את כפות הרגליים למצב סביר. העייפות נתנה אותותיה. בשלב הזה כבר הרגשתי שקשה לי להתרכז, קשה לי לחשוב בבהירות, הייתי חייב לעצום עיניים לזמן קצר ועכשיו בשעות אחה"צ לפני לילה נוסף שאצטרך לעבור על המסלול זה תזמון מושלם. גם כאן ישנו אולם גדול עם מזרונים ושמיכות. ביקשתי מאתי שתעיר אותי תוך 20 דקות. נשכבתי והתכסיתי, מרגיש שהדופק הגבוה לא נותן לי להרגע ולהרדם, אבל תוך כדי המחשבה הזו, אתי מעירה אותי, נרדמתי מסתבר ולמרות שזה היה קצר אני מרגיש יותר טוב. התרוממתי, התארגנתי, נישקתי את כל משפחתי ויצאתי אל הרכס האחרון, כאשר השמש טרם הספיקה לשקוע. עכשיו כבר היה לי ברור, לא היה לי צל של ספק, את המירוץ הזה אני מסיים כמו גדול, גם אם יצטרכו לגרד אותי מההר, נותרו לי עוד פחות מ-40 ק"מ ואני אסיים!

שוב טיפוס קשה בתחילת הרכס האחרון- Chartreuse . מ-300 מטר ל-1600 עם ירידות ועליות לסרוגין. לאחר כמה שעות הלילה יורד, העייפות עדיין שם, הגוף עובד טוב, השרירים לא בוגדים בי ומשתפים פעולה. אבל הראש… עדיין מאוד קשה להתרכז, לילה שני של עבודה ללא שינה, כל טיפוס הופך לסוג של פנטזיה בראש שלי שמפליג למקומות רחוקים. בחושך הגמור מידי פעם אני מדמיין שאני רואה אנשים באמצע שום מקום – אנשים מסבים סביב שולחן באמצע היער בחושך הגמור, ילד על נדנדה ואישה שעומדת לידו באמצע שום-מקום. ברור לי שנדמה לי, ברור לי שאני קצת הוזה, זה אפילו די משעשע, כשאני מתקרב אל הדמויות הם מתפוגגות והופכות לסלע גדול או לעץ עם ענפים. באחת הפעמים המראה היה כל כך אמיתי וכל כך חי, אמרתי לעצמי שאין מצב שאני הוזה , אבל שהתקרבתי… אתם יודעים… התופעות האלה היו צפויות, הייתי מוכן לזה, הרבה יותר הטריד אותי הכאב החד בכפות הרגליים.

הגעתי לעבר הטיפוס האחרון, לגובה 2200 מטר, שוב קור מקפיא, אבל למי אכפת. הפעם בירידה מישהו נתקל בי מאחור ואני מביא החלקה רצינית, חוטף מכה יבשה על הטוסיק. לא מוסיף לי בטחון אבל לעזאזל עם זה, אני בדרך לגרנובל. מכאן מגמת ירידה מתמשכת עם טיפוסים קצרים בין לבין. בשעות הקטנות של הלילה אני רואה את גרנובל מרחוק, המראה מדהים, לא ניתן לתאר במילים. עוד ירידות ועוד עליות אבל בסופו של דבר מד הגובה דוחף למטה- אל העיר. לקראת הזריחה אני מגיע למצודה שמעל גרנובל, ביקרתי פה לפני יומיים עם המשפחה, כבר הכרתי את המקום, נשארו מעט יותר מ-10 ק"מ אחרונים.

היבלות הסוררות מרגישות כמו סכינים על כפות הרגליים אבל אין לי ממש ברירה אלא להמשיך הלאה. אתי מסמסת לי שהיא מחכה לי בקו הסיום ואני נותן  גז בירידות, השחר עלה והשמש כבר מאירה. ירדתי אל העיר, נשארו לי 4 ק"מ בלבד לסיום, שטוחים לגמריי, אני רץ/הולך לסרוגין, נלחם בכאב שבכפות הרגליים, אבל  מרגיש מרחף על האדמה, אני עושה את זה!! אני מתקרב לפארק ופוגש את אתי (הילדים עדיין ישנים), עם דמעות בעינים. גם אצלי הן לא נשארו יבשות, היא מצטרפת אליי לק"מ האחרון, כשאני רואה את קו הסיום אני נותן גז. אין מוזיקה, אין כרוז, אין שטיח אדום. אבל למי אכפת, אני מסיים את המירוץ מעט אחרי 07:00 בבוקר. עשיתי את זה!!

צעדתי בזהירות לאולם הספורט. אוכל/רופא/מקלחת/מאסז' הכל נמצא שם. אני מתחיל במקלחת , המים החמים שזולגים עלי מרגישים לי כמו גן עדן, זו לא היתה מקלחת מהירה…לאחר מכן ניגשתי לרופא, כפות הרגליים שלי במצב לא משהו: זריקות, שאיבות, משחות, פלסטרים. הכל כדי להקל על "מסיבת היבלות" בכפות הרגליים שלי. באותה הזדמנות גם קבלתי עיסוי, המתח מתחיל לרדת ואני נרדם ומתעורר לסרוגין על מיטת הטיפול, אתי מביאה לי לאכול ואני בולע הכל. אוספים את שקיות האמצע וצועדים (אני יותר נכון מדדה) לרכב. בדרך לטירה עצרנו במאפיית עוגות, בסימן פתיחת שבוע העמסת אוכל, בכל זאת איבדתי סדר גודל של 5 קילו במירוץ הזה.

זוכרים שהדירה בקומה 4? באותו רגע זה לא שעשע אותי. פגשתי את הילדים בהתרגשות. אכלתי עוד משהו ונרדמתי. כל היום היה הפוך, נרדמתי וקמתי לסירוגין, חום הגוף עלה וירד לסרוגין, תיאבון בא והולך. כפות הרגליים החלו להתנפח (כמו תמיד..).  הייתי בסוג של פוסט-טראומה. אבל שוב – שום דבר שלא היה צפוי. וחוץ מזה – למי אכפת , אני כבר אחרי! אני מחבר את הנייד לעולם החיצון ורואה מאות הודעות בפורומים על התחרות ועל המעקב אחריי. כיף גדול , אין יותר מרומם מזה!

בערב ארוחה משפחתית גדולה , אני מרגיש כבר יותר טוב אבל כפות הרגליים נכנסות בקושי לכפכפים, אכלתי כאילו אין מחר, וזה גם מה שאפיין את השבוע שאחרי. חזרה למלון, שינה טרופה, בבוקר נסעתי לג'נבה, נפרדתי מאתי והילדים שחזרו לארץ וחברתי למתאמנים שלי בדרך לשמוני, לעוד שבוע שכולו היה טריפ אחד גדול, ועל כך בפרק הבא …

לא יכול לסיים בלי להודות לכם, אלה שקוראים את מה שאני כותב, שעוקבים אחריי, שמעודדים ותומכים, ובמיוחד למתאמנים שלי שגם כנראה לא ישנו ממש בשני הלילות שהתרוצצתי על ההרים. קשה לתאר במילים כמה התמיכה שלכם עוזרת. וכמובן תודה לרן שילון, על ההכוונה וההדרכה ועל האירוח הנפלא בשמוני. אחרונה חביבה אבל בעצם זו שבלעדיה לא הייתי יכול לעשות את זה וגם לא חצי מזה לאתי אישתי, שנאלצת כבר שנים להתמודד עם השגעונות שלי שרק הולכים ומקצינים. בלי התמיכה של המשפחה שלי לא הייתי יכול להתקדם אפילו מטר.

תם ונשלם .. אבל ממש לא נגמר. כבר יש בי החלטה לגבי המטרה הבאה…

נתראה באימונים

אילן פריש

 קישור לאתר התחרות 2015: http://ut4m.fr/en

IMG_1687 (2)