סיכום המסע לריצת אולטרה הראשון שלי בטוסקנה | אתי פריש

לאולטרה הראשון שלי בטוסקנה נרשמתי לאחר שלא עליתי בהגרלה למרוץ ה- OCC באוגוסט 2014, ורציתי להתנסות בריצת אולטרה לא ארוכה מידי אך מאתגרת. האכזבה הייתה גדולה אך בדיעבד זה יצא רק לטובתי.

הייתי צריכה בניית כוח ארוכה יותר לקראת מרוץ האולטרה הראשון, והכוונה היא לתקופה ארוכה ומדורגת, יותר אשר תתאים לאילוצים האישיים שלי (תינוקת בת שנה וקצת, עבודה חדשה, ועוד….). האופציה להתחייבות מוחלטת לאימונים מבחינתי מראש מועדת לכישלון- ברור לי שאני לא יכולה לקפוץ לריצת בוקר בהרי ירושלים או לרוץ שעות ארוכות בשבילים באמצע השבוע.

התכנית שתוכננה לי על ידי המאמן שלי, רן שילון, הייתה תכנית ארוכת טווח שנתית – המירוץ בטוסקנה הוא היעד כאשר בדרך לשם המרתון המדברי יהיה עוגן – מבחינת מסוגלות. כך הדרך התחילה – האימונים המורכבים ברמה יומית, ההתאקלמות לאימונים התובעניים מבחינת הגוף, המזון והמשמעת היו מאתגרים ובעיקר מלמדים, כל טעות מורגשת. למראית עין היה נראה שזה פשוט לא קורה – ביצוע האימונים שלא פעם לא היו הגיוניים מול היעד נראו רחוקים ולא מתכנסים.

ידעתי שאני בידיים מקצועיות והתכנית תוביל אותי למטרה אך הדרך הייתה ארוכה, ולא ברורה ולפעמים קשה ומתישה, ולא פעם חלפו לי מחשבות בראש למה אני צריכה את כל האימונים הללו על עצמי, 3 אימונים ביום,  מה אני הולכת לאולימפיאדה? מנטלית הייתי נחושה להגיע לטוסקנה. האימונים הסיזיפיים שהותאמו לי, והיו באופן מוחלט בבוקר 6 ימים בשבוע ללא שבתות עייפו אותי. לאחר המרתון המדברי, שהסתיים בהפתעה ללא תקלות סימנתי V, ולאחר נפילת המתח הגיע הרגע לבצע את הרישום לטוסקנה.

ההתלבטויות עם עצמי האם אני יכולה? האם כדאי לבד? האם אני אהיה אמיצה בכלל לעמוד בתכנית? ועוד הרבה פחדים והתלבטויות אשר בסופם קיבלתי החלטה להירשם , ונרשמתי לטוסקנה למקצה של 53 ק"מ וגובה מצטבר 2200 וירידות מצטברות 2200.
מבחינתי מהרגע שבו בוצע התשלום על התחרות הדרך לשם התחילה.

הדרך לא הייתה פשוטה תרתי משמע, תכנית האימונים עברה מספר שינויים והתאמו מה שגרם לי התאקלמות איטית בכל חודש לתכנית. עד זה נעצר על מתכונת אימונים שכנראה עשתה את העבודה. (אני לא אכחיש ואגיד עשיתי הכול עד לרמת הדיוק , הרבה פעמים לא הצלחתי אך ניסיתי להיצמד עד ל- 85% מהתכנית).

3 שבועות לפני התחרות, טיפוס ראשון בשטח שהיה מצוין להרגיש שאני כבר מסוגלת, שהעליות הם לא בשמיים, שבירידות אני מקפצת בלי פחד בקיצור היה נפלא. שבועיים לפני התחרות, טיפוס במנרה להתנסות בשטח שונה וארוך יותר, העלייה הייתה איטית ובירידות צמצמתי פערים. בדיעבד את העלייה למנרה לא ניהלתי בצורה חכמה ובאותו יום התייבשתי והרגשתי נורא, וזה היה סוג של למידה על משמעות של משמעת מים, ואכילה מדויקת לפניי – תוך כדיי – ואחריי.

שבוע לפני התחרות ההתרגשות מורגשת בגוף בבטן בראש, ויום התחרות הגיע! הזינוק בעיירה Montalcino אשר יושבת על המסלול של רצי המקצה ה- 103 ק"מ ובה ממוקמת תחנה של ה- 50 ק"מ ולי ממנה יש עוד 53 ק"מ עד לסיום. זה המקצה שלי – 53 ק"מ לפניי.

התרגשות בזינוק, חימום על ידי המארגנים להפגת המתח, אני מסתכלת סביבי אנחנו קבוצה קטנה של רצים פחות מ- 100 איש. ירייה והמירוץ מתחיל. ההתחלה שלי איטית, חימום על המסלול, נשימה כבדה בקור של הבוקר והתגלגלות בתחילת המסלול עם הרצים האחרים. התחלת הריצה למצודה המקומית ממנה למגרש כדורגל המקומי ויציאה לשביל פנימי לבן עוקף לתוך הכפרים אשר יושבים בפאתי הגבעה של Montalcino. התוואי משתנה משביל לבן לשביל צר יותר בעוקף העיירה ומתחבר לסינגל שטח שאולי היה פעם יער צפוף ומשובש אבל עכשיו הוא רק שביל והתוואי שלו גזרי עצים. בצד ימין של השביל פרוסה טוסקנה בצבעיה המרהיבים, והנוף עוצר נשימה מאד מפתה לעצור ולצלם לזכור את הנוף, (זה לא חלק מהתוכנית ריצה).

עוברים 12 ק"מ במסלול, והשביל נהיה בוצי מהגשם שהתחיל חצי שעה מהזינוק, יש סימון לכניסה לשביל בין העצים לעלייה מחוץ לשביל בסינגל בוצי, צפוף, קצר, ומשופע מאד, שבסופו כניסה לעיירה אשר בה ממוקמת במרכז העיירה תחנת התרעננות – התחנה הראשונה. שם אילן פריש, בעלי,  מעודד אותי לאכול ולא להתעכב – 2 חצאי בננה כוס מים וקדימה לתחנה הבאה.

מהר מאד יוצאים מהעיירה ונכנסים לטיפוס חדש בכיוון התחנה הבאה שזאת לפי מפת הגבהים לקראת ה-25 ק"מ השביל לבן ורחב, בלי נוף מיוחד מסביב כי העצים בשוליים מסתירים את הנוף. בטיפוס שלא נגמר בלי טיפת צל, השמש בדיוק מעל הראש והשביל, השביל לא נגמר בכלל. קשה העלייה שאורכה 8 ק"מ מפותלים, גם רצי ה- 100 ק"מ שכבר התחילו להגיע ועקפו אותי הלכו בו.

אני לבד על המסלול מנהלת שיח עם עצמי יש לי הרבה זמן, שזה שאני פה זה אדיר, שברור אני אעשה את זה, שהכול מתנהל בסדר, שהנוף שהיה לפני הכניסה לשביל היה מדהים. חבל שאני לא מצלמת אבל ברור לי שצילום זה כבר למתקדמים, שעכשיו המטרה שלי להתרכז בהתנהלות שלי במסלול וצילום גוזל אנרגיות וזמן. אין לי הרגשה של קושי יוצא דופן, יש לי יבלת באצבע שמתפתחת וזה קצת מטריד אותי שזאת לא תתפתח. העליות קשות, הנשימה קשה, מתנשפת כמו בחדר לידה (אחריי 3 לידות אני כבר יודעת) כמעט מנשקת את האדמה מהשיפוע.

העלייה הזו מעצבנת והיא לא נגמרת, ואין טיפת צל וכמה שאני שמחה שמרחתי קרם הגנה בבוקר לפני שיצאתי, והכי מורגש זה השקט מסביב, לפעמים שומעים ציפורים.  אחריי שעתיים הגעתי לתחנה הבאה. בסוף העלייה יש לי תקווה שתופיע תחנת התרעננות. קצת אכזבה, אין תחנה! בכניסה לשטח שמתחיל להראות סימני חיים ומגורים, שלט מסוים הסיט את תשומת ליבי. על השלט במקום נטוש שנראה כמו לקוח מתוך סרט כתוב  "GOOD DOG" באנגלית ובאיטלקית, כלומר: הכוונה שאמור לצוץ פה כלב ושהוא טוב. נו באמת! אני בכל מקרה לבד והמפגש האחרון שלי בריצה ליד הבית עם כלב  לא היה סימפתי, הלכתי ממש בזהירות, שאם יש כלב שהוא לא ישים לב אליי (כן, ממש לא ישים לב!).

רעש עמום נשמע באוויר מסמן שהתחנה קרובה, ובאמת בירידה משביל גישה מוצל עוקף לאחוזה הופיעה תחנת ההתרעננות. שמשיות מקבץ של אנשים וגם אילן מחכה

אתי פריש

לי ומעודד אותי, שכל מי שעבר שם קילל שזאת פאקינג עלייה מטורפת בחום בשמש. איזה שמחה גדולה בלב להגיע לתחנה לסמן וי נוסף, לחזור להתנהלות של מילוי מים בכל הבקבוקים, לאכול צנים עם דבש, רבע בננה, 2 כוסות תה, ויציאה לתחנה הבאה לקראת הטיפוס הגבוה האחרון והארוך מביניהם.

הטיפוס הוא בתוואי לא כל כך נוח אבל יש בו מן 1/4ירידה ו- 3/4 עלייה בשביל שהוא ערוץ של הר געש ישן עם אבני בזלת לא סלול, שמקפצים מצד לצד חלק ממנו בהליכה, וחלק ממנו אפשרי בריצה קלה. עד שיוצאים מהשביל ומגיעים לעיירה השעון מראה שהטיפוס הוא כבר בגובה 700 ועולה (אז גם גיליתי בשעון שלקחתי כמה מסכים באחד יש סכום מצטבר לעלייה, וסכום מצטבר לירידה, לא הבנתי למה הסכום המצטבר פתאום לא זז שאני בעלייה מטורפת, אבל במסך אחר הסכום המצטבר כן מתעדכן בעליות- תגלית מבחינתי!!!)

ב- 35 ק"מ הגעתי לעיירה משופעת כהוגן שהכניסה אליה היא בית קברות במבנה עצום ומרשים ואז בפאתי העיירה תחנת התרעננות. איזה כייף לראות את אילן שם, לראות אנשים אחריי כמה שעות, שאני לבד פרט לאלה שעוקפים אותי, אין נפש חיה בסביבה. הנוהל הקבוע בכל עצירה מילוי מים, אוכל שתייה. אכלתי צנים עם ריבה, כוס תה, ומרק שאילן אמר לי לאכול אותו תוך כדיי הליכה. כך יצאתי עם מרק חם ועשיר לתוך היער.

בכניסה ליער עצי ענק גבוהים ורזים עם עלים ירקרקים ורעש של נחל זורם. כאשר התקרבתי ראיתי מפלי מים מרהיבים בתוך היער, פשוט קסם של מקום. 3 ק"מ טיפוס בתוך היער של עוד 300 מטר לגובה, ואז תתחיל ירידה אל כיוון הסוף.

חוץ משתי יבלות שהרגשתי אותם כבר מהעלייה הראשונה (בק"מ ה- 12)  לא כואב לי כלום, גם היבלות לא מציקות לי אולי עברתי למצב ריצה אחר כדיי לא להרגיש אותם.

ביציאה מהיער מתחילה ירידה ארוכה זאת הקלה עצומה כי אפשר לחזור לרוץ ולהתקדם מהר יותר. מתחילה רוח ויורד גשם, החזרתי את כובע מצחייה להגנה מהגשם, ועטפתי את הצוואר עם החולצה הארוכה לחימום.

לאחר 5 ק"מ של ירידה נכנסת לתוך עיירה. בגלל הגשם ויום ראשון המקום נראה נטוש אין אנשים ברחוב בין הסמטאות הציוריות של העיירה בעקבות הסימונים נכנסת למרכז העיירה. רואה קומץ של אנשים בחוץ שמפתיע אותי כי יורד גשם.

זאת תחנת ההתרעננות האחרונה! אילן מופיע מולי קורא לי.  מה הוא עושה שם? הייתי בשוק הייתי, בטוחה שהתחנה הקודמת היא התחנה האחרונה, הפתעה, אני כבר מנהלת את ה- 10 ק"מ האחרונים של המירוץ ותחנה אחרונה לסיום סיומת… בהחלט הפתעה נעימה.

שותה משהו חם מילוי של מים וצנים עם ריבה, ממשיכה לחלק האחרון של המירוץ. (ברובו ירידה והעלייה אחרונה וממש לא חביבה לעיירה).

אני במשמעת מים וג'לים כל הזמן – חוצה את ה- 42 ק"מ עברו 6 שעות ומבינה, שהנה את החלק הקשה, אני כבר עברתי. סיימתי כבר מרחק של מרתון ב- 6 שעות , אני במצב טוב, גאה בעצמי.

הנוף חוזר להיות הנוף של טוסקנה הקלאסית,  אני רואה את העיירה באופק למעלה ותוהה עם עצמי, אוי אני צריכה להגיע לשם. ברור שאני אעשה את זה אבל זה נראה כל כך רחוק. ביני לבין עצמי אני תוהה איך תהיה הדרך עד לשם, בתוך הירוק של טוסקנה עשב בגובה שלי.

הירידה זורמת מהר, הישורת כבר קשה, הריצה איטית יותר, והעלייה המתונה קשה גם בהליכה. הגוף לא כואב אבל עייף. ככל שהעלייה לסיום יותר ויותר משופעת

אתי פריש בקו הסיום

מתחילה לי בחילה. לפי הזמנים שלי כבר רבע שעה באיחור לג'ל, ואני לא מסוגלת לקחת עוד אחד.

אני שומעת את ההמון באופק, והכרוז מקו הסיום שמכריז על כל רץ שמסיים, העלייה לא נגמרת… אני מתלבטת האם לקחת את הג'ל או להמשיך? אני מחליטה בעקבות הבחילה לא לקחת את הג'ל, ולעשות הערכת נזקים בעוד רבע שעה נוספים אם בסוף העלייה לא יהיה שינוי.

בסוף העלייה – זה בעצם 200 מטר לסוף – זהו זה הסוף!!! אני רואה את הרצה הראשונה שסיימה במקצה שלי מעודדת אותי (היינו צמודות בתור לשירותים לפני הזינוק). קבוצת מעודדים בקצה העלייה מעודדת את הרצים, שמגיעים ונכנסים לכביש שמוביל לשער הסיום, שם אילן קולט אותי המום, השעון מראה עדיין 8 שעות פלוס פלוס, אילן מלווה אותי בריצה לשער הסיום. איזה אושר להגיע לסוף (סרטון קו סיום), מחבקת את אילן הדמעות בעיניים ובכי של אושר שסיימתי, אני כל כך מאושרת.

מקבלת מדליה, קוראים את שמי ברמקול, תמונה עכשיו קדימה, לאכול משהו, מחזיקה מגש, לוקחת מכל דבר צלחת, יושבת אוכלת קצת ולאט מכל דבר, והחיוך לא נמחק, פשוט לא נמחק.לא יודעת להסביר את זה, כל הדרך עם כל הקושי החיוך פשוט לא נמחק מהאושר העצום שהיה בפנים. כל כך שמחה שעשיתי זאת. ההרגשה שאין דבר שעומד פני הרצון!

תודה לאילן בעלי, אילן פריש, על ההשראה לרוץ בשטח. לקח לי 4 שנים להבין את השיגעון ולהידבק בו. לרן שילון על האמונה וההכוונה שעם נחישות זה אפשרי. לכל החברים בקבוצה על העידוד והפרגון בשטח בריצות ובאימונים.

Lost Worlds Racing
צ'או עד לפעם הבאה.

לאתר מירוץ Tuscany Crossing

אתי פריש, מיישמת מערכות מידע SAP CRM בחברת סונול, ויועצת בעמותת פעמונים