מסורת של 5 שנים!  2010, 2012, 2013, 2014, 2015!

unnamed

ישראמן למרחק החצי איש ברזל. אני שוחה, דני רוכב, בשנה הראשונה דנה צימרמן רצה, והחל מ-2012, ניר ברק רץ. השלשה המסורתית שלנו נוצרה אחרי שדנה החליטה לעשות את כל החצי לבד (!) וחיפשנו רץ.  דני נפגש עם ניר ברק בישיבה בשוונג בקשר לתכנון טריאתלון נשים ושאל אותו אם מכיר מישהו/י שי/תוכל לרוץ בשבילינו. ניר הציע את עצמו ונולדה השלשה שלנו.

כל שנה שונה, מאתגרת, מרגשת, חוויה!

כל השנים עם סרטן. כל שנה אני מברכת על היכולת להשתתף! בשנה שעברה הייתי לפני ניתוח ראש….  השנה עם התרופה החדשה והמוגלובין נמוך. אך…  למרות הכל. בזכות הכל. אני מאושרת לחזור לישראמן כל שנה.

חלקי בתחרות קצר יחסית לשאר המקצים. אני במים מקסימום 45 דק'.
דני רוכב ורוכב ורוכב שעות על גבי שעות וניר רץ לפחות שעתיים.
אבל, הכיף הגדול, התענוג המיוחד שלי בישראמן, הוא לעודד.
בשנה הראשונה אף סירבתי לבוא לארוחות. (דני הביא לי אוכל). רציתי לחוש את המרחק של איש ברזל, הכל כך מוכר מחברים וחברות, מה זה להיות על הרגליים 17 שעות?
הייתי בעמדה "שלי" עד אחרון הרצים במלא!  בשנתיים האחרונות כבר לא יכולתי לעמוד (או לשבת ולעמוד) כל כך הרבה שעות, אך ליבי עם כל מתחרה. תוואי קשה! עליות, רוח, קור, אתגר!  וזכותי להיות שם.

השנה, 2015, הייתה עוד יותר מיוחדת. הבן הבכור שלנו רכב בשלשה של המרחק המלא (כייף – השחיין בשנות ה50, אורן בשנות ה40 והרץ בשנות ה30!), וכל המשפחה הגיעה לעודד אותו ולנהות מהאווירה האילתית הישראמנית! וברגע שהנכדים נמצאים, הפוקוס עליהם (כמו שסוניה מיד למדה!).  במקום לחלק צמידים של טריאתלון נשים גם ביום חמישי, הייתי עם הנכדים. במקום להיות עם הקבוצה בתדריך (ובתדריך הכללי) וליווי של זיו וצחי בזינוק איש הברזל האישי, הייתי עם הנכדים (הזכיר לי את הימים של התדריכים הגדולים של אנדיור במדרגות מלון הרויאל גרדן!).
סדר העדיפויות שונה. אי אפשר להיות בו זמנית בשני מקומות (חבל). מחשבותיי גם עם הקבוצה, נוכחות מלאה עם הנכדים, מראה, מסבירה, מקשיבה, מצלמת, מתמוגגת בנחת על כל מילה שלהם.

השנה, במהלך השבועות לפני הירידה לאילת, התמלאתי בחששות.  אני כל כך חלשה. יש מעט מאוד אנרגיה.  מתאמנת מינימום, 25 דק' כל יומיים…  כמעט שבועיים לא נכנסתי למים. פשוט קר לי. מתגעגעת לקבוצה. מתגעגעת לתחושת אנרגיה זורמת בדם. רן מעודד אותי. עוזר לי להמשיך להזכיר לגוף שלי לעבוד. יוגה. מתיחות, טריינר, יוגה. קצת פילאטיס. אוכלת אוכל עשיר בברזל. הברזל ממשיך לצנוח…  האונקולוג מפסיק את התרופה לתקופה של שבועיים…  רופא המשפחה שולח לי לכל מיני בדיקות כדי לגלות אם לגוף יש יכולת לספוג ברזל. אין…  המטפל לרפואה סינית מאוד ממליץ לי לא לעשות את השחייה בישראמן. יש מעט כוח. מה אעשה אם יגמר לי באמצע?  לא יהיה לי נעים…  אז ממליץ על קבלת מנת דם. האונקולוג מסכים ואחרי "סיפור ארוך" אני מקבלת את מנת הדם ביום שלישי, יום לפני הירידה לאילת.  Whew.  קצת צבע בפנים. אנרגיה מחיבוקים מחברים, כולל כמה מקסימים באנדיור!  יכולה ללכת מהמלון לעמדת חלוקת הערכות…  יכולה לעמוד וללוות את הנכדים במצפה התת ימי…  שחיתי 30 דק' ביום חמישי בבוקר. היה בסדר! Whew.  עדיין חוששת מה יהיה בשחייה בחצי, איך תהיה ההליכה לשטח ההחלפה…  מתכוננת לא להשוות לשחייה הנפלאה שלי של השנה שעברה. רק לשחות. רק לעבור את המרחק. אולי גם להנות…

בסוף היה קשה (לכולנו קשה), אך עשיתי את זה. בקצב שלי לא "מצאתי רגליים."  שחיתי לבד. אך התמודדתי. התמקדתי בלראות את עומק הים, הכחול ההופך לכחול כהה וכמעט שחור, התנועתיות של הגריפות, הפניות מצד לצד, הזרימה הנעימה במים. ניווטתי די טוב והייתי מרוצה. לא מיהרתי לשטח ההחלפה. נעלתי סנדלים. כלתי והנכדים פגשו אותי בכניסה למלון וליוו אותי עד הכניסה לשטח ההחלפה. המון אהבה וגאווה בינינו.  צ'יפ לדני, (ולמדתי מהקור של שנה שעברה), גרביים, נעליים, באף ורצועת כיסוי אוזניים, מים ושייק הפחממות-חלבון  שלי.  מוכנה לעמוד ולעודד עוד שחיינים בשלשות ואלה מהמקצה הארוך שיוצאים לרכיבה.  חוויה נהדרת!

חזרה לחדר להתקלח, לאכול עם כלתי והנכדים ולצאת לעמדה לעודד.  השנה רק 3:30 שעות..  פציעת התחרות…  גיד? שריר? זרוע יד ימין כואבת מרוב מחיאות כפיים!  כמה מרגש לראות את המאמץ של כולם. בזכות השמות על מספר החזה, אפשר לעודד באופן אישי. תענוג מיוחד לראות, לתת high 5, אף חיבוקים לחברי הקבוצה. זו שמחה אמיתית בשבילי.  האהבה והחיבוקים, השותפות מהמסלול לצידו.  הביחד.  תודה לכל אחד/ת!

ומה עם השלשה?  מה עם גיבור החיים שלי, דני? אחרי שעת רכיבה, היה לו חם, הוריד את המעיל רוח ושם בכיס האחורי של חולצת הרכיבה. השרוול השתחרר ונתקע במעביר האחורי של האופניים. האופניים מיד נעצרו. דני אף, והמעביר נשבר…  טלפונים, עדכונים. מה עושים?  מזל שקנה עכשיו אופניים חדשים ונמצא חלק חלופי. דני חיכה שעתיים בT2 (עם טיפול פרהמדיק לברך), עד שהביאו, החליפו, ואז המשיך…  דני רגוע, אין מה לעשות. שמחים שאפשר להמשיך! שיוכל לרכב את כל המסלול ושניר יוכל לרוץ! אורן ראה את דני ולא ידע מה קרה לו..  הם סיימו את הרכיבה כמעט ביחד, אורן עבר אותו בעלייה האחרונה, – אורן במסלול ה180, דני ב90…  (טוב אורן תמיד חזק באופניים!)

לניר הייתה ריצה טובה! כל הכבוד גם לו! פוגשים אותו במשפך לקו הסיום, הילדים שלו והנכדים שלנו מצטרפים וחוצים את קו הסיום, בשמחה, באושר, בחיבוקים, ותוך כדי, קובעים כבר להיפגש שוב בשנה הבאה!!

הגענו אחרונים בשלשות של החצי. כמו שאני תמיד אומרת, מקום אהוב עלי. ראשונים בין כל אלה שלא יכולים או לא מעזים להגיע לקו הזינוק.  יש לנו מדליות. יותר חשוב. נצחנו. כל אחת מנצחת. גם אנחנו!  ניצחנו את הסרטן. ניצחנו את שבירת המעביר. ניצחנו את גילינו (לפי חוקי האיגוד אני בת 69 ודני בן 74). ניצחתי את החששות. ניצחנו את החולשה בגוף. הכל עם עזרה מקצועית, מרן, מחברי הקבוצה, מחברי השלשה, מכל המעודדים והמארגנים!

ותענוג גם להיות בקו הסיום כשאירנה סיימה, לוקחת את סרט המנצחת איתה!

ולקינוח, למחרת השתתפתי במשחה הים האדום. בחלק הלא תחרותי, עם חליפת שחייה. 1500מ' של תענוג! הייתי עם קבוצה שסטינו דרומה הרבה יותר ממה שצריך. לא איכפת לי. ההפך. שמחתי על כל מטר נוסף המים. נהניתי מכל גריפה. שוב מהיכולת. מהים הפתוח. מתחושת החופשיות, מהבריאות!

ישראמן. להתראות בשנה הבאה!