מחנה-האימונים-באילת

האמת ההתחלה לא נראתה מבטיחה. השף הבריז, רן השאיר אותנו בלי הורה מלווה באוטובוס, האוהלים "המפונפנים" לארבעה אפעס היו צפופים משהו, וחייבו כמעט החלפת נוזלים, והלחץ התחיל לתת את אותותיו.

אבל….הכל התהפך לטובה, והמחנה היה אחד המוצלחים EVER!

התחלנו בשדה בוקר עם מיטל ותומר בסקינד המואר, שאירח אותנו באדיבות רבה. "אימון אקלום" קראו לזה. ואכן לא הותירו לנו הרבה ברירה. התאקלמנו indeed. פיזזנו בהנאה לא ברורה בגבעות, ובאמצע מצאנו עמנו כמעט כולם (אפילו אני!), חולצים נעליים וטובלים בלי להסס "בבריכה" הטבעית כדי לצנן את הרגליים. וואו כמה שזה היה במקום! שם התפצלנו בין הרומנים50 לרומנים30, וגמענו קילומטרים נוספים (נחל חוורים ונחל קרקש) עד לפריסה #1 באדיבות נדב – אביר המחנה.

זהו, עולים לאוטובוס דרומה לאילת. סליחה תמנע. מגיעים, כאמור פה פגשנו לראשונה את המחנה. קצת לחץ באוויר עד שמגיע הרנ"ש (רן שילון) עם האלפא שלו ואיכשהו פתאום הכל פתיר, הכל מסתדר. קיבלנו משימות אישיות, השלמות גובה אנכיות בעיקר (אתה 500, את 400, אתה 12 קילומטר – איך הוא מחליט לעזאזל?), ויצאנו לנו בקבוצות קטנות לפזז ברחבי תמנע. וואו כמה יופי. לאט לאט נכנסים לאווירה. מתנקים ומתנתקים מהכל.

ואז כולם מתארגנים לארוחת ערב. בלב אפס ציפיות. גם טבעוני, גם ברגע האחרון –  אני כבר חושבת איך ניתן להימלט לג'ירף באילת או משהו בסגנון. ובכן – הפתעה. נדב מתקתק מכל טוב – סלטים "כיד המלך", בצל ממולא, סלק ממולא –  והכל טעים, טרי ובשפע.

 יום שישי השכמה ב-4, הרנ"ש כבר בישל דייסת קווקר אל'גוג'י ברי. מכניסים אנרגיות והיידה לאוטובוס (טיול שנתי או לא?). מסלול מהיפים שיש, הר צפחות, גשרון תחתון, גשרון עליון, …טיפוס טיפוס ועוד טיפוס. כל הגוף עובד, בהחלט פתחנו מבערים והנפנו רגליים. אחרי 3 שעות מכובדות, מתדלקים תפוחים, יורדים לעין נטפים (רק בשביל לעלות – מי אמר גובה ולא קיבל?), ומקנחים בירידה של 7 ק"מ בנחל שלמה עד לחוף הדקל. זמן ים. ארוחת צהרים. בירות. שחייה קלה. הכל בשאנטי באנטי. הרגשה של למה מגיע לי כל הטוב הזה?

ומה קורה שמגיעים לתמנע? שלאף שטונדה? ממש. יאללה יורדים ומניעים (בקושי סוחבים נו) לעוד כשעה ריצה ברחבי הפארק. תמנע, לא הירקון. שיו עבורי זו הייתה אחת הריצות הקשות. רצתי עם פליקס ובעשרים דקות הראשונות הגוף פשוט לא זז! אבל בהמשך הריצה נפתחה וראינו שגם מה שנראה בהתחלה בלתי אפשרי – ניתן להפוך לישים ויותר מזה. מה גם שרן פינק את חלקנו בטיפול שיאצו לאחר מכן (רגל שמאל כמו חדשה!).

בוקר יום שבת מתחילים בתרגול נשימה ומתיחות. מולנו ההרים. לבד בתוך כל היופי הזה. אין דברים כאלה. ממשיכים בטיול בפארק (הפטרייה, עמודי שלמה, המרכבות ועוד), מאבדים חלק בדרך (20 ,80),  וחוזרים כעבור כשלוש שעות להתארגנות חזרה הביתה.

סיכום אישי כ-65 קילומטר על כ-2500 טיפוס. הרבה טכני, להתחיל עבודה מחדש לאחר הפסקה (הרבה יותר קשה פיזית ומנטאלית מזמן מלא ברצף). והכי חשוב – לדעת להתנתק מהיומיום ולהתחבר לטבע המדהים הזה.

אני חושבת שהמחנה הזה בו היינו כולנו יחד כקבוצה, ישנים יחד, נוסעים יחד, אוכלים יחד – בלי הסחות דעת – איפשר לכולנו להיות מפוקסים בעבודה, בהכנה, ומחוברים לתהליך המדהים הזה.

לא נותר אלא לומר תודה לזה שניצח על התזמורת הזאת – רנ"ש יש לך את זה בענק!

תודה למיטל מלכת המדבר,
תודה לתומר על האירוח,
תודה לנדב על ההזנה,
תודה לעידית שוהם ולסיגל שטורחות לתעד.
יאללה דרקולה אנחנו מוכנים!