לרוץ ולהתבונן פנימה, אולטרה מרתון סיינט-ליון

18/12/14

מאת: שרון הרשקוביץ'

ריצה למרחקים ארוכים. הרבה שואלים אותי למה אני רץ. לכל אחד יש את התשובה שלו אבל האם זה באמת רק האתגר? הכיבוש? המצב המדיטטבי? החוג החברתי? אפקט העדר? אתם בטח מכירים את התחושה הזאת כשנהיה לכם ממש קשה. אצלי זה קורה לרוב באימוני אינטרוולים באצטדיון. לקראת סוף האימון כשהיכולת להתאושש בין סט לסט הולכת ונהית כמעט בלתי אפשרית, הדופק בשמים, אני מתנשף ולוקח שלוקים של אויר בקושי רב, מנסה להחזיק את הקצב עוד קצת ואז מתחילות לבוא השאלות. למה אני עושה את זה? למה אני צריך את כל זה? מה היה לי רע הבוקר שהחלטתי לבוא לאימון ולגרום לעצמי את הסבל הזה כשיכולתי להישאר במיטה ולהמשיך לישון? די. אני רוצה לעצור וללכת הביתה. בא לי לצעוק עד השמים שקשה לי! (בדר"כ תשמעו אותי שואג בעצבים באותו רגע). אלו אותם רגעים שאני יודע שמתחילה העבודה האמיתית שלי. יש שיאמרו שמדובר במזוכיזם טהור אך אני אומר שיש פה הרבה מעבר. אני יודע שכשאני מתחיל לשאול את השאלות האלו, אני סוף סוף יכול לפגוש את שרון שמתחת לכל השכבות שרואים בחוץ. רק אז באמת אני מצליח להתקרב כמה שכבות פנימה מעבר לשרון שכולם רואים בחוץ.

המורה שלי ליוגה אמרה השבוע משפט מעניין. התרגול לא אמור לגרום לך להרגיש טוב תוך כדי (היא גם הוסיפה שאם אתה מרגיש טוב תוך כדי תרגול אז אתה צריך להחליף מורה…) אז מה כן? האימון אמור לעזור לך להיות בן אדם טוב יותר (not to feel good but to be good), להכיר את עצמך טוב יותר, להתקרב לעצמך, לפגוש את המקומות שקשים לך, מה מפחיד אותך, ללמוד מתי אתה מוותר לעצמך ועל מה אתה יכול להתגבר ועל מה לא, להרגיש יותר,  לראות האם מתחולל שינוי לאורך זמן כשאתה פוגש את המקומות האלו. אני חושב שאולי זאת אחת מהסיבות האמיתיות שבגללן אני רץ כל כך הרבה. זאת אולי, בין השאר, הדרך שלי ללכת את הדרך ולפגוש את עצמי שוב ושוב. כמובן שיש מקום גם לסיבות האחרות ואף שהייתי רוצה להיות קדוש, אין ספק שגם כל אחת מהסיבות שעולות מיד בראש משחקות תפקיד. אז אחרי כל הפילוסופיה, בכל זאת הכנתי לכם סיפור קצר על חווית המרוץ האחרונה שלי במרוץ בשם Saintelyon.

ה-6 לדצמבר 2014 אחת עשרה ועשרים בלילה, ארבעים דקות לתחילת המירוץ.
אריק, אילן ואני כבר באזור הכינוס של נקודת הזינוק למרוץ ה-saintelyon.
אלפי רצים מכונסים בהתרגשות לקראת תחילתו של המרוץ שאמור להתחיל ב-12 בלילה בדיוק בעוד כארבעים דקות. אני נשכב לאחור על הרצפה, עוצם עיניים ומנסה לתפוס עוד קצת מנוחה לפני הלילה הארוך שעומד לפניי. אילן שמשחק אותה לא מתרגש, צועק עליי שאין טעם לנסות לישון עוד קצת עכשיו וזה לא לטובתי. אני מתנהג כמו התלמידים בתיכון שלומדים את החומר למבחן עד הרגע האחרון שמא זה באמת יעזור ואילן מהילדים המעצבנים שאומרים לך זה לא יעזור לך יותר ללמוד עכשיו (אני הייתי מאלו…). כמובן שאילן לא אומר לי מה לעשות ולא מחליט עליי!!!

אני עוצם עיניים ונזכר באותו רגע בו נרשמתי למרוץ הפסיכי הזה. נרשמתי למרוץ הזה פחות משבועיים אחרי שסיימתי את מרוץ ה- OCC בשמוני שבצרפת במסגרת ארועי הUltra-trail du Mont-Blanc.
למי שלא מכיר, מדובר בשבוע שבו מתרחשים מספר מרוצי אולטרה בהרי האלפים הסובבים את המון בלאן, ההר הגבוה באירופה. העיר שמוני (Chamonix) שמארחת את האירוע עצמו במשך אותו שבוע בסוף אוגוסט נחשבת לאחת מעיירות הסקי וריצות ההרים היוקרתיות באירופה.

אני ממש מצליח לגלגל את הרגע זה בו נרשמתי בראש כמו סרט. התיישבתי על מחשב בקפה אינטרנט בדרמקוט שבהודו (נסעתי לשם לחופשה אחרי ה-OCC) ותוך כדי שיחה עם אילן בווואטסאפ, בלי להבין את ההשלכות של מה אני עושה פשוט נרשמתי בנונשלנטיות לאולטרה מרתון בליון שבצרפת שנראה על פניו מגניב ביותר! 72 קמ של ריצה בתוואי מעורבב של כביש ושטח, טיפוס של 1800 מטר, לילה, טמפרטורות סביב האפס, גשם, פוטנציאל לשלג ומרוץ מקומי עם מסורת של 60 שנה. התמונות באתר והסרטונים היו נראים משכנעים למדי. מה יכול להיות רע? וואלה לא יודע מה באמת חשבתי באותו רגע אבל זה היה נשמע כיף (שואל את עצמי באמת מה כיף בזה?!). כמובן שהייתי כולי בהתלהבות ושכחתי את ההבטחה מסוף המרוץ בשמוני. אחרי שסיימתי את כל הטיפוס בשמוני הבטחתי לעצמי שלא אחזור על הטעות הזאת שוב. המרוץ היה ממש קשה וביקשתי מעצמי לזכור את זה. מכירים את התחושה המעצבנת הזאת להתעורר מחלום באמצע הלילה ולהיות בטוחים שנזכור אותו בבוקר כי הוא כל כך בהיר ואיך שמתעוררים בבוקר רק זוכרים שאמרתם לעצמכם "אני בטוח שאזכור את החלום!" אבל אין לכם מושג מה חלמתם? כך אני מרגיש עם ההבטחה הזאת לעצמי. אני זוכר רק שהבטחתי לעצמי משהו (תכלס זוכר בדיוק רק מעדיף להתעלם) וכאילו לא היו דברים מעולם, שבוע אחרי נרשמתי לאולטרה נוסף.

אז מה היה ההכרח "לרוץ" ולהרשם לעוד אולטרה כל כך מהר אחרי מרוץ קשה שרק הסתיים שבוע לפני ובהפרש קצר כזה של שלושה חודשים? (כשבתווך חופשה בהודו של חודש). הטענה בקרב השמיניה שהתאמנה ל-OCC והתגבשה לקבוצה הנקראת ה"שמונה לשמוני" היא ששרון מאוד מתוסכל שלא חילקו למסיימים וסט סיום של north face כמו ביתר המרוצים באותו שבוע ושרון חייב וסט כזה! טענה מגוחכת כשלעצמה אבל מאיזושהי סיבה שאינה ברורה (באמת?!) משהו בי ממוקד/רוצה לחזור לשם שנה הבאה ולנסות להתמודד עם האתגר של מרוץ ה-CCC שהוא מרוץ של 100 קמ עם טיפוס כולל של 6 קמ.
למה אני רוצה לעשות את זה לעצמי רק אלוהים יודע. מדובר במרוץ קשה טילים שלוקח לרץ הסביר כ-22 שעות בממוצע (חשבתי לכתוב לאדם הסביר אבל אני חושב שבית המשפט היה אומר שאדם סביר זה ללכת לחוג התעמלות כמה פעמים בשבוע ולא זה שמתכנן להרשם לאולטרה של 100 קמ).
א-מה-מה? כדי להרשם להגרלה למרוץ הזה (כן קראתם נכון להרשם להגרלה למרוץ ולא למרוץ עצמו) צריך ניקוד וכדי להשלים את המכסה הייתי חייב באמתחתי עוד אולטרה שמזכה בניקוד הנדרש עד סוף השנה מעבר למרוץ שרק סיימתי בשמוני. אילן לקח על עצמו את הנושא ברצינות יתרה ומצא את המרוץ הזה שנקרא Saintelyon  שקורה בתחילת דצמבר בין סיינט אטיין לליון שבצרפת. וכך מצאתי את עצמי רשום למרוץ.

חזרתי לארץ בתחילת אוקטובר ומיד חזרתי לתכנית אימונים אינטנסיבית של כמעט חודשיים לקראת האולטרה. בהודו ניסיתי לשמור קצת על כושר ורצתי מידי פעם בין שיעור יוגה אחד לשני (רוב האנשים שם לא קלטו מה עובר עליי כשהייתי יוצא פתאום מהגסט האוס עם בגדי ריצה, תיק על הגב ומאלה הודית על הצוואר, ואומר להם שאני יוצא לרוץ קצת בהרים, חשבו שהייתי על איזה טריפ או משהו אבל יש פה מספיק סיפורים להזדמנות אחרת). לקח לי לספר את זה לא מעט זמן אבל תכלס לקחו בערך 10 שניות מהרגע שעצמתי את העיניים עד שהם נפקחו שוב (אין ספק שאני ידוע כחפרן והנה הוכחתי זאת שוב).

הלחץ והאדרנלין בשטח הכינוס היה בשמיים! המרוץ התחיל עם התרגשות גדולה. היה מדהים לעמוד בקבוצה כל כך גדולה עם אוירה מדהימה בתחילת המרוץ. האמת שבכלל לא הרגשתי את הקור המקפיא כשמסביבי מלא אנשים. הספירה לאחור הרימה את רף האדרנלין גבוה עוד יותר.
וזהו יצאנו לדרך! 5 קמ ראשונים על הכביש ונהיה לי חם חבלז. התחלתי לחשוב ש-3 השכבות ששמתי על החלק העליון של גופי זה ממש מוגזם. הזעתי בטירוף! בדיעבד זה היה רק במהלך החצי שעה הראשונה של המרוץ כי לא היה רגע אחד שהצטערתי על השכבות האלו. בהמשך המרוץ, כשטיפסנו לגובה ורצנו כששכבות דקות של שלג בצידי הדרכים והרוחות הקפיאו את הטמפרטורות אל מתחת לאפס נזכרתי כמה היה לי רותח בהתחלה וגיחכתי.

איך עוברים מרחק כזה גדול? איך מתמודדים עם זה? התשובה הברורה והמעצבנת נורא: "מנקודה לנקודה". לאורך הדרך היו פרושים שלטים שחלקם מבאסים וחלקם מעודדים. דוגמא לשלט מתסכל: עוד 60 קמ לסיום. אם אתם חושבים ששלט המורה על 2 ק"מ לסיום זה שלט מעודד בהכרח, אז תחשבו טוב כמה זה באמת מעודד לדעת שיש לכם עוד 2 ק"מ לרוץ כשכל הגוף כבר צועק עליכם ומכריז שהגזמתם לחלוטין ואם לא תעצרו עכשיו הוא ידאג להכאיב לכם עוד הרבה יותר! זה קטע להיזכר איך אחרי 30 ק"מ וארבע שעות בערך של ריצה אני אומר לעצמי "טוב נו נשאר רק עוד מרתון מלא לרוץ" או כשעברתי מרתון אמרתי לעצמי "טוב נשארו רק עוד 30 ק"מ לרוץ". וכך אתה מעביר את המרוץ. נשמע כיף לא?

כשנכנסנו לשטח והשביל נהיה צר הבטתי מידי פעם לאחור והמחזה היה מרהיב. שובל אדיר של רצים עם פנסים על הראש במעלה ובמורד הגבעות שעליהם עובר השביל. זה היה נראה כמו סצנה מהסרט שר הטבעות. הסרטים והתמונות מצליחים בקושי להעביר כמה זה היה יפה. למזלנו מזג האויר היה לצידנו ועל אף החשש משלג וגשם לא סבלנו מפגעי מזג האויר בכלל. אמנם הטמפרטורות היו סביב האפס והיו משבי רוח מקפיאים מידי פעם אבל כמו שפולני טוב אומר: היה יכול להיות גרוע הרבה יותר!

מה עוד היה לנו? חוויות הבוץ היו משעשעות ביותר. באחת הפעמים תוך כדי ריצה "השארתי" את אחת הנעליים בתוך הבוץ כשהרגל ממשיכה כבר בצעד הבא לדרוך עמוק בתוך הבוץ…מיד עצרתי והסתובבתי לאחור כדי לאתר את הנעל. עברו כמה שניות עד שהצלחתי לזהות בקושי רב בתאורת הפנס את אחד הפסים הכחולים של הנעל שלי מבצבץ מתוך הבוץ. כמובן שהניסיון לנעול את הנעל ולשרוך את השרוכים בלי להוריד כפפות כשהכל טובל בבוץ היווה בעיה קלה במיוחד כשרצים אחרים ממשיכים לרוץ לידי ומעיפים עליי עוד קצת בוץ למזכרת. מודה שכבר באותו רגע צחקתי לעצמי שזה רגע לפנתיאון. כך ליווה אותי הבוץ לאורך כל המסלול. בשלב מסוים הבנתי שאין מה לנסות ולהתחמק מהבוץ ופשוט רצתי בתוכו (והיו לא מעט מקרי כמעט והחלקתי). הרגליים נרטבות לדקה שתיים אבל הכל מתייבש תיק תק ושוכחים מזה מהר. אז אילו עוד חוויות מרנינות קרו? כפות רגליים שנרדמו בשעה הראשונה של המרוץ ולפתע התעוררו מעצמן, כף יד שקפאה למרות הכפפה ולכמה דקות הזיתי שהכפפה לא על היד או שיש בה חור למרות שווידאתי כמה פעמים שהכל בסדר, סלולרי שאבד באחת התחנות לאחר שהורדתי את התיק ולמזלי נמצא לאחר מספר דקות של מתח על ידי אחד מעובדי התחנה המסורים, העליות השוברות מנטלית בכמה ק"מ האחרונים של המרוץ (לא היו צפויות על פי מפת המרוץ המקורי) רק כדי להוסיף עוד כמה עשרות מטרים לגובה שצברנו. אני שם לב שבאתי לכתוב על כמה המרוץ היה מדהים ובעיקר כתבתי על אוסף התקלות, המכשולים והקשיים שחוויתי. מפתיע, לא? אז לסיכום, המרוץ היה מדהים, חוויה של פעם בחיים! אם אתם פסיכים אז אני ממליץ בחום!

תודות,

אני רוצה לומר תודה גדולה לאריק הופמן שהצטרף אליי ורץ גם הוא את המרוץ. כמו הרבה חוויות אחרות בחיים, החוויה הפכה לעוצמתית ומדהימה עוד יותר בזכותך! להתאמן לבד לאולטרה כמו זה היה יכול להיות הרבה יותר קשה לבד, אז תודה אריק! אוהב אותך! אתה חבר אמיתי! ליאת נתנאל לא שכחתי גם אותך. המון תודה על העידוד והליווי במיוחד בריצות שבת, על המאפינס והקולה של אחרי… אין עלייך!

ולאחרון אחרון חביב, תודה גדולה ל-אילן פריש שלפני שנתיים ביקשתי ממנו שיאמן אותי למרתון פריז ואפשר לומר שכבר מזמן הוא לא רק מאמן אלא גם חבר קרוב. גם אילן הצטרף אלינו למסע הזה לליון וחיכה לנו בקור המקפיא מחוץ לתחנות. מוריד בפניך את הכובע על זה שהצטרפת לחוויה של אריק ושלי וליווית אותנו לאורך הדרך. אין ספק שיש לך הרבה מניות במקום שבו אני נמצא היום. אני לא חושב שדמיינתי לרגע לפני שנתיים, כשרק חזרת מה-CCC  והרצת אותנו אז בימי רביעי עוד באצטדיון, שיבוא היום וארשם למרוץ הזה. זה נשמע לי אז הזוי לחלוטין (האמת שעדיין…). אין ספק שהדרך שאתה הולך בה בעצמך מעוררת בי השראה ללכת בה גם אחריך ולרצות לצלוח בעצמי את אותם אתגרים ושיאים. תודה על ההובלה, הכיוון, הדחיפה כשצריך, הכאפה כשלא, הבייקון, הטורטיות, הרשף לאחור ויותר מכל על החברות והקרבה שאין לי מילים לתאר את המשמעות העצומה שלה עבורי. אוהב אותך חבר יקר! (ובחייאת אל תתחיל לבכות לי כמו שאתה בדר"כ כשאתה מתרגש)