בנובמבר אשתקד, רצה קארה גאוצ'ר במרתון ניו יורק, מרוץ ה-42.2 ק"מ הראשון שלה. למרות שמדובר בספורטאית אולימפית שדורגה במקום העשירי במקצה ה-10,000 מ' באולימפיאדת בייג'ין, היא חששה.
"באמת פחדתי שלא אוכל לסבול את הכאב למשך זמן רב כל כך" אומרת גאוצ'ר בת השלושים ואחת, שמעולם לא רצה יותר מעשרים ותשעה ק"מ ברציפות לפני האימונים למרתון. "עכשיו דרשתי מעצמי לרוץ כמעט שלושה עשר ק"מ נוספים, והרבה יותר מהר. זה היה מבהיל".

הכאב הכה בה בערך בנקודת מחצית המרתון, בעוד היא רצה עם קבוצת הנשים המובילות. היא רצה מהר מאוד וכאב לה מאוד. חוסר הנוחות הקיצוני, אותו היא מכנה "התכווצות", גרם לה לשקול לעזוב את המירוץ בקילומטר העשרים ושבעה בערך, אולם היא המשיכה לרוץ והגיעה במקום השלישי בדרוג הנשים הכללי.

לא משנה כמה מהר רצים או כמה ניסיון יש להם, מרבית הרצים יכולים להזדהות עם הפחד של קארה גאוצ'ר מכאבים בזמן ריצה ולחשוש מהתגובה לכאב, בעיקר כשהוא מופיע במהלך תחרות. סוג הכאב גורם לחוסר נוחות קיצוני, אולם יכול להיות נסבל אם משתמשים באסטרטגיות מנטליות ובטכניקות אימון, אומרים רופאים וספורטאים.

כדי לחזק את נחישות הריצה, חזרה קארה על מנטרה שפיתחה עם פסיכולוג הספורט שלה ו"חילקה" את המירוץ לחלקים, כך שבמייל העשרים שמחה שנשארו לה רק עוד 10 קילומטרים לרוץ. שם היא גם שכנעה את עצמה לשרוד עד לסימונו של כל מייל ושהיא יודעת שהיא יכולה להוציא מעצמה מייל נוסף".

רופאים וספורטאים מדגישים שסוג הכאב אותו נשאה קארה גאוצ'ר שונה לחלוטין מהכאב הקיצוני המלווה פציעה, שעלולה לאלץ רץ להפסיק תחרות. הם מגדירים את הכאב הזה כחלק בלתי נפרד מהתחרות והמאמץ העצום.

ישנן מספר דרכים להתאמן או להתכונן לכאב. יש הממליצים שספורטאי סבולת יקדישו 10-15 אחוזים משעות האימון שלהם לקצב המוכר יותר כרמת סף חומצת חלב, המייצגת את המעבר מאימון אירובי לאימון אנאירובי (דרגת מאמץ בה ספורטאים אינם מסוגלים לדבר…). אלה שממשיכים להתאמן בסף חומצת חלב או קצת מתחתיו, יכולים לדחות את התחלת הכאב וללמד את עצמם לשלוט טוב יותר בתחושת הבעירה.

"זהו חלק מהתכונות של ספורטאי עלית – הם יכולים לתפקד הרבה מעל סף חומצת החלב שלהם", אומר דיוויד ברקוף, מומחה לרפואת ספורט שערך מבחני חומצת חלב לספורטאים.

אימוני אינטרוולים הם הדרך היעילה ביותר לדחוף את סף חומצת החלב גבוה יותר. רוצו מהר יותר למרחק קצר יותר או הקציבו זמן ריצה למרחק מסוים ואז רוצו ריצה קלה להתאוששות. המטרה היא להגיע קרוב למקסימום התפוקה ואז לחזור למצב של התאוששות.
כריסי וולינגטון, שזכתה שלוש פעמים באליפות העולם בתחרות איש הברזל בהוואי, מכירה היטב את עניין ההתשה העצמית. "אני דוחפת את הגוף שלי לגבולות בזמן האימון, ויודעת שאני יכולה להגיע לגבולות הללו, לדחוף מעבר להם ולצאת מהצד השני".

בהגיע יום התחרות, כריסי, בת השלושים ושתיים, אומרת שהיא לעולם לא חושבת ש"זאת הולכת להיות תחרות מושלמת, וששום דבר לא יכאב לי". העצה שלה? "צפו שיכאב לכם והאמינו שתוכלו להתגבר גם על הרגעים החשוכים".
אם המטרה של ספורטאי היא לסיים תחרות ולא לנצח בה או לקבוע שיא אישי, יש מספר צעדים פשוטים להקלה על כאב. שתו, הכניסו לגוף קלוריות (ג'ל או פלח תפוז) והאטו.

מרבית המחושים וכאבי השרירים ו/או הנשימה מגיבים לשינוי קצב. ואם צריך ללכת לפרק זמן מסוים, כנראה שזה מה שצריך לעשות.
דרך אחרת לנסות ולהתעלם מהכאב היא להתמקד במשהו חוץ-גופי כמו בקהל הצופים שעומד לאורך המסלול או ברץ מסוים שרץ לפניכם.

אם הסחת דעת חיצונית אינה עוזרת, נסו להיכנס פנימה. כשספורטאי פוגש ב"קיר", הגוף, באופן טבעי, מתכווץ. "כאן אתה באמת צריך להתרכז בצורת הריצה שלך", אומרת כריסי וולינגטון. היא ממליצה על הרפיית הכתפיים והידיים, ואומרת ש"הרפיית הידיים עשויה להרפות את הגוף כולו".

בנוסף, היא מציעה לנסות לחייך. "קל יותר לחייך מאשר לעשות עוויתות כאב", אומרת מי שמפורסמת בזכות החיוך התמידי שלה בתחרויות איש ברזל.
עיבוד ותרגום ורד פ"מ – New York Times,