מאמן אנדיור שלומי (בנאדם) חייל הצליח לשבור את הברך לארבעה חלקים. כן, זה כואב כמו שזה נשמע, אבל לסיפור הזה יש סוף טוב
ואז ראיתי בראי את הברך מתכופפת.
לא שלא ראיתי אותה מתכופפת כמה מיליוני פעמים לפני כן, בראי ולא בראי, רק שהפעם היא התכופפה בכיוון הלא נכון.
וזה קרה דווקא באימון מאוד שגרתי, בתרגיל מאוד שגרתי, ביום מאוד שגרתי, בחדר הכושר שהוא כמו בית שני בשבילי. עשיתי צעד אחורה, הרגשתי את הגוף נוטה יותר מדי החוצה – ואז ראיתי בראי את הברך מתכופפת. הצידה. ויוצאת מהמקום. המחזה שנתגלה לפני בראי היה מלווה בקול פיצוח חד מאוד, כמו זה ששומעים בסרטים כשהטוב שובר לרע את המפרקת, ובכאב משתק שהפיל אותי לקרקע.
בחשש מה הבטתי על הברך, לא דרך הראי הפעם, וגיליתי שהיא חזרה למקומה הטבעי. יופי, יצאה, חזרה – רק נקע. בשעות שלאחר מכן הברך תפחה כאילו מישהו הכניס אותה להריון, והכאב היה על גבול הבלתי נסבל. אבל היא חזרה למקום, אמרתי לעצמי הדביל. רק נקע.
לרופא הגעתי אחרי יומיים, כדי להראות לו את הנקע. צילום רנטגן. הפנייה למיון. סריקת CT. תור לאורתופד מומחה ברך. כל התהליך הזה הפך את הנקע שלי לברך שנשברה לארבעה חלקים (לא שווים), ושעוצמת הפריקה שגרמה לשברים גם הותירה בתוכה רסיסים.
ורסיסים צריך להוציא.
בניתוח.
וכל זה התחיל בצעד אחד אחורה.
* * * * *
השבר (או השברים, תלוי איך סופרים) הפיזי בברך הצליח לגרום לשבר נפשי ולמשבר אמון ביני לבין עצמי. זו המון פעמים הנקודה הכי רגישה אצל כל מתאמן שחווה פציעה רצינית.
נכון ליום הפציעה הייתי בן 27. הייתי מסוגל לעשות סקווט עם כמעט פי 2 משקל הגוף שלי – כמה פעמים. הייתי יכול להרים כמעט פי 3 משקל הגוף שלי מהרצפה. הזמן הממוצע שלי ל-10 ק"מ היה 48 דק'. הריצות המהירות שלי היו מהירות מאוד. הייתי לכל הדעות בחור חזק מאוד ומהיר. התרגלתי להביא את הגוף שלי לקצה שוב ושוב, והגוף שלי יכל לקצה הזה.
ואז אני עושה תרגיל אחד שעשיתי מאות אלפי פעמים עם משקל שהוא בערך עשירית ממשקלי העבודה שלי, רחוק מאוד מהקצה הזה שאני רגיל לקחת אליו את הגוף שלי, והוא, פשוטו כמשמעו, נשבר.
היה פה גם עניין תדמיתי: הכוח הפיזי שלי ניכר היטב על הופעתי החיצונית. הייתה לה המון נוכחות. אנשים שפגשו אותי לראשונה היו לרוב בטוחים שאני יכול לשבור קירות בעזרת הגבות.
עכשיו כשהבטתי בראי ראיתי בחור עם סד קיבוע פורסט גאמפי שמשתרע מהקרסול עד קצה הירך, סד שהיה נעול על זווית של 90 מעלות וגרם לי לסגל גם הליכה פורסט גאמפית; רגל אחת מושכת קדימה והרגל השנייה משתרכת אחריה במין תנועה סיבובית – בחור שמשך מבטים מעוררי רחמים מהעוברים ושבים.
הבטתי בבחור הזה והבטחתי לו שאחרי הניתוח והשיקום הראשוני הוא חוזר להיות מי שהוא הכיר. והיום, קצת יותר משנה אחרי, אני יכול לומר שעמדתי בהבטחה הזו.

שלומי, הסד וידיד
* * * * *
שלושה חודשים אחרי הניתוח, השיקום הראשוני הסתיים. אימוני כוח הקפדתי לעשות כל הזמן, גם לפני וגם אחרי הניתוח, אבל עדיין לא רצתי. וגם לא ידעתי מהיכן להתחיל. תחושת היציבה הכללית שלי ודפוס התנועה שלי נפגעו מאוד בזמן הזה שבו הרגל הייתה מקובעת, ומעל להכל חששתי מפריקה חוזרת. אפילו את המדרגות הייתי יורד רק בעזרת הרגל הבריאה.
רצה הגורל ואז פגשתי את רן שילון, שקיבל אותי כמאמן לאנדיור והזמין אותי לאימון ריצה על חוף הים בגורדון בבוקר קיצי אחד. כמתאמן.
אני? לרוץ??
בשיחת הטלפון לפני כן אמרתי לו שהברך והשבר ופה ושם ואם זה בסדר שאני רק אגיע על תקן צופה ומעודדת. "יהיה בסדר", אמר לי, "תבוא ותראה שיהיה בסדר".
מלא חששות שמתי פעמי אל חוף הים. לפני כן דאגתי לחבוש את הברך בתחבושת אלסטית, כמו שעשיתי בכל יום מאז הניתוח. הדבר הראשון שרן אמר לי הוא להוריד את התחבושת. הדבר השני שהוא אמר לי, בעצם הוא לא אמר אלא רק הצביע על איזה נקודה באופק, והבנתי שהוא מתכוון שארוץ אליה. בצעדים קטנים וחסרי ביטחון, על החול של חוף גורדון, חזרתי לרוץ. פשוט ככה. בחלומותיי שלפני הניתוח, תיארתי לעצמי את הרגע שבו אני חוזר לרוץ כמו בסצנה הפורסט גאמפית, כמה צעדים מגושמים ואז אני שובר את הסד לרסיסים ורץ כל עוד נפשי בי. אבל המציאות הייתה קצת פחות הוליוודית, כשכמה צעדים קטנים פשוט הפכו לריצה קלה.
במרתון ת"א 2016 הייתי אמור להוביל את אחת הקבוצות שלי בהרכב מלא. הפציעה תפסה אותי שבוע לפני המרתון, שאותו כבר ראיתי מהספה במצב מאוזן. במרתון ת"א האחרון כבר שימשתי פייסר ל-58 דק' למקצה ה-10 ק"מ. המעגל נסגר.

שלומי כפייסר במרוץ בפברואר האחרון
* * * * *
אז מה למדתי?
קודם כל למדתי שאוכל של בית חולים הוא זוועה. אם אתם עוברים ניתוח, תעשו לעצמכם טובה ותתארגנו על אוכל מהבית.
פציעות יכולות להיות נקודת השפל הפיזית והמנטלית הכי משמעותית שתחוו כמתאמנים, אבל גם נקודת פתיחה לגיבוש פיזיות ומנטליות שיהפכו אתכם לחזקים יותר משהייתם לפני הפציעה. פלדה הרי מחשלים בכבשן.
פציעות, בעיקר פציעות במפרקים מורכבים כמו ברך או כתף, הן המון פעמים חתונה קתולית. הן ימשיכו ללוות אתכם לאורך כל חייכם, ויהיו ימים טובים יותר וימים טובים פחות. עקומת ההתקדמות היא אף פעם לא בקו ישר למעלה, תמיד יש נקודות של סטגנציה ולפעמים גם של נסיגה. קחו אותן בפרופורציות הנכונות.
אם הפציעה גרמה לכם לאבד אמון בעצמכם ובגופכם, כמו שקרה לי ולעוד רבים כמותי, תמצאו מישהו שאתם יכולים לסמוך עליו כדי שיעזור לכם לבנות מחדש את האמון הזה.
ושסוף הוליוודי שבו את שוברים את הסד שלכם בריצה הוא נחמד בתיאוריה, אבל כשהסד הזה עלה 1,400 שקל, עדיף פשוט לשים אותו בבוידעם כי אולי הנכדים שלכם ימצאו לו שימוש.
Leave A Comment