מרתון טבריה 2018 היה המרתון הכי אטי של אריק ווקסטוק מבין 28 המרתונים שרץ בחייו, אבל הוא גם היה המרתון הכי מרגש שלו
כמו בכל תחילת ינואר ב-15 שנים האחרונות, גם השנה רצתי במרתון טבריה. אבל למרות שזה היה המרתון הכי אטי מבין כל 28 המרתונים שרצתי בחיי, הפעם הוא היה שונה ומיוחד, ורציתי לשתף אתכם בניסיון שלי, כדי להראות שפציעה קשה לא חייבת להיות "גזר דין מוות" לריצה.
בסוף יולי 2017 נפלתי מהאופניים במהלך רכיבת שטח. לא נסעתי מהר אבל איכשהו הצלחתי לנפץ את מפרק הירך ולשבור את עצם האגן. יומיים אחר כך עברתי ניתוח בהדסה עין כרם אצל שניים מטובי המנתחים, פרופ' ליברגל, ראש המחלקה האורתופדית, וד"ר וייל, שמבצע ניתוחים מהסוג הזה באופן קבוע.
אחרי הניתוח הרופאים אמרו לי שיש להם בשורה אחת טובה ובשורה אחת רעה. הבשורה הטובה היא שכפי הנראה אשתקם לגמרי מהפציעה, והבשורה הרעה היא שיש נזק לסחוס ולא אוכל לרוץ יותר, כי יש סכנה שיגרם לי נזק בלתי הפיך. ד"ר וייל, שהוא מרתוניסט בעצמו, אמר לי שאם היתה לו פציעה דומה הוא לא היה רץ שוב.
זאת היתה בשורה מאוד קשה, אבל החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה ולשמוח בכך שאצליח להשתקם ולעסוק בפעילות גופנית אחרת.
אם זה לא היה מספיק, שבוע אחרי התאונה שלי, היינו אמורים לנסוע כל המשפחה לטיול של 3.5 שבועות בדרום אמריקה לכבוד הבר מצווה של בני. ברור שלא יכולתי לנסוע, והחלטנו לדחות את הטיול. הייתי נחוש להתאושש כי הדבר האחרון שרציתי זה שהבן שלי יפסיד את טיול הבר מצווה שלו בגלל הפציעה שלי.
כמו להיות בכלא
6 השבועות הראשונים אחרי הניתוח היו הכי קשים בגלל הכאבים והמגבלה בתנועה. בשביל מישהו שהיה רגיל לרוץ 5-6 פעמים בשבוע במשך 15 שנה זה היה כמו להיות בכלא. בתקופה ההיא החלטתי לעשות כל מה שאני יכול כדי לעזור לשיקום שלי, ולא משנה כמה מוגבלים היו התרגילים שאותם יכולתי לעשות. למרות שהשיקום היה אטי באופן מייסר, שאבתי את המוטיבציה שלי מהטיול לדרום אמריקה, שנדחה לדצמבר.
מתוך רצון להישאר בכושר בלי לסכן את השיקום שלי, עשיתי כמעט שעתיים וחצי ביום תרגילים שלא מפעילים משקל על הרגל יחד עם תרגילים לחיזוק פלג הגוף העליון ושרירי הליבה. התרגילים האלה היו חשובים לבריאות הנפשית שלי לא פחות מאשר לבריאות הפיזית.
אחרי 6 שבועות הרופאים נתנו לי אור ירוק להתחיל לעבור שיקום יותר אקטיבי. העברתי 3-4 שעות ביום בפיזיותרפיה, הידרותרפיה, אופני כושר, הליכה במים, שחיה ועוד. סופסוף הרגשתי שאני בשליטה על השיקום שלי, וזה הרגיש נהדר שאני מסוגל לעזור לגוף שלי להחלים כמה שיותר מהר.
הרופאים היו בשוק
אחרי עוד 6 שבועות הגיע הזמן לביקורת. המנתח הסתכל על צילומי הרנטגן שלי והיה בשוק מאיך שהכל מחלים בצורה כל כך טובה. התבדחתי איתו ושאלתי אם זה אומר שאני יכול להתחיל שוב לרוץ. שתבינו למה זאת היתה בדיחה – בשלב ההוא בדיוק הפסקתי להשתמש בקביים, אבל עדיין צלעתי בכבדות. זה היה אותו רופא שאמר לי אחרי הניתוח שלא אוכל לרוץ יותר. הוא התייחס לבדיחה שלי ברצינות ואמר שאחרי חודש נוסף שבו אחזק את השרירים שלי, אוכל להתחיל לרוץ לאט. הייתי בעננים!
בנובמבר חזרתי לעבוד ולכן צמצמתי את שגרת השיקום שלי לשעה-שעתיים ביום, 6 ימים בשבוע. במהלך החודש הזה הצליעה שלי מאוד השתפרה, אבל לא נעלמה לגמרי. הכל נראה טוב ולכן הזמנו את הטיול לדרום אמריקה בדצמבר, שזאת היתה המטרה שלשמה התאמנתי.
הטיול עבר ממש טוב. לא היתה לי שום בעיה לצעוד במשך יומיים בשביל האינקה למצ'ו פיצ'ו, לטפס מגובה 4,400 מטר ל-5,100 לאורך 7 ק"מ כדי לראות את הר הקשת בפרו או לצעוד ימים שלמים ביערות הגשם באמזונס.
רוב האנשים סביבי חשבו שאני משוגע
בסוף נובמבר, כשהרופאים אמרו לי שאוכל לאט לאט לחזור שוב לרוץ, נכנס לי לראש הרעיון המטורף שאולי לא אצטרך לוותר על מרתון טבריה ה-15 שלי ברציפות. באותו זמן כבר הצלחתי ללכת 12 ק"מ בלי שום כאב, אז חשבתי שאם אצליח להוסיף בהדרגה כמה קילומטרים כל שבוע, אולי אצליח להגיע לקו הסיום בעזרת שילוב של ריצה והליכה. כשסיפרתי לפיזיותרפיסט המדהים שלי איתן ארנס על הרעיון הזה, הוא אמר שזה יהיה מאוד מאתגר ולא בטוח שאצליח, אבל שאני יכול לנסות כל עוד אקשיב לכוף שלי ואעצור אם ארגיש כאב באזור הירך. העצה הזאת היתה הקו המנחה שלי וכל הזמן חיפשתי את הכאב שלשמחתי לא הגיע.
רוב האנשים סביבי חשבו שאני משוגע, ואני מניח שבמובן מסוים הם צדקו, אבל ידעתי שזה חשוב לי לעשות את הניסיון הזה. בשום שלב לא חשבתי לסכן את הבריאות או את ההחלמה שלי. שכנעתי את עצמי שזאת לא בושה לעצור באמצע, אבל גם ידעתי שאם לא הייתי מנסה הייתי נשאר לתמיד אם התהייה האם הייתי יכול לעשות את זה. חוץ מזה שגם רציתי להוכיח לעצמי שניצחתי את הפציעה.
התכנון שלי היה לרוץ את ארבעת הקילומטרים הראשונים ואז ללכת קילומטר, רוץ עוד שלושה וללכת קילומטר ואז להמשיך את המרוץ בריצה של 2 ק"מ והליכה של קילומטר עד הסוף. לא הרגשתי כאב, אבל בערך בקילומטר ה-25 קצב הריצה שלי ירד מ-5:30 דקות לקילומטר לסביבות 6:00 והתחלתי להרגיש קושי. אני מאמין שבשלב הזה הניסיון שלי במרתונים ואולטרה מרתונים שיחק תפקיד חשוב. שכנעתי את עצמי כל פעם לדאוג רק משני הקילומטרים הבאים, שאחריהם אוכל להתאושש במשך קילומטר. נצמדתי לתוכנית באדיקות, וגם כשהבנתי שאם אתאמץ קצת יותר בשלושת הקילומטרים האחרונים אוכל לסיים את המרתון בפחות מ-4:30 שעות, נשארתי ממושמע והלכתי את הקילומטר ה-40, בידיעה שלא שווה לי להסתכן בפציעה או בכאב. המטרה שלי היתה לסיים בלי כאב, ולא משנה כמה זמן זה יקח.
להגיד שהרגשתי גאווה כשעברתי את קו הסיום זה יהיה אנדרסטייטמנט. הייתי באקסטזה מזה שהשלמתי את מה שחמישה חודשים קודם נאמר לי שהוא בלתי אפשרי בשבילי והייתי גאה גם על הדרך שלי למטרה.
אני לא מאחל פציעה לאף אחד, אבל מקווה שהניסיון שלי יתן השראה למי שמתמודד עם פציעה קשה, שיראה שעם עבודה קשה ונחישות אפשר לחזור לחיים שלפני, גם אם אומרים לכם שזה בלתי אפשרי.
Leave A Comment