הספר "נולדו לרוץ" מתאר בעושר רב את שבט הטרהומרה במקסיקו, שאנשיו ידועים ביכולתם לרוץ למרחקים ארוכים כשהם נעולים בסנדלים דקיקים. הספר חושף את ההיסטוריה והתרבות של בני שבט הטרהומרה ובוחן את הפילוסופיה והתפתחות הריצה של חבריו, ששיאם במירוץ 50 מייל מרהיב הנערך בקניון הנחושת אחת לשנה.

מסקנתו של כריסטופר מקדוגל על נעלי ריצה והשימוש בהן יצרה עניין מחודש בתופעה של ריצה ברגליים יחפות ורתיעה מנעלי הריצה המסורתיות. בספר "נולדו לרוץ", הוא מעלה את הטענה שנעלי ריצה מודרניות מעוותות את הצעדים הטבעיים שלנו, "מעודדות" סגנון ריצה פגום וגורמות לפציעות.

born to run

בריאן פידלמן, כתב הניו יורק טיימס, טיפוס סקרן וספקן מוצהר, החליט להזמין את מקדוגל לריצה יחפה.

"ימים ספורים לפני שנפגשנו לריצה בסנטרל פארק, שאל אותי חבר אם אני באמת מתכנן לחלוץ את הנעליים שלי ולרוץ יחף. אמרתי שאולי, לדקה, ורק על הדשא הרך של הפארק. כאשר ישבנו בכיכר קולומבוס, למקדוגל הגבוה והחביב, או כריסטופר, כפי שהוא מעדיף שיכנו אותו, היה רעיון אחר: לרוץ יחפים על המדרכות.

"המשטחים הקשים, מעשה ידי האדם, הם כמו שמנת" הוא אומר לי. "בטבע עלייך להיזהר, היות ויש בו בלוטים, ערמונים, סלעים ואבנים".
הסכמתי לנסות. אבל מה בנוגע לזכוכיות ודברים חדים אחרים הפזורים על המדרכות?
"יש לי ציוד מיוחד שאני רוצה לנסות", הוא אמר. "הוא מכונה גלגל העין. אני רואה אבן, אני עוקף אותה ורץ לידה. ואגב, יש הרבה פחות אבנים וזכוכיות ממה שאתה חושב".

התחלנו לאט, רצים הלוך וחזור ב"מסלול הריצה" הראשי של הסנטרל פארק.
צורת הריצה שלי השתנתה ברגע. ה"נחיתה" שלי היתה על החלק האמצעי של כף הרגל ולא על העקב. הייתי זקוף יותר, הצעד שלי היה קצר יותר. לא עשיתי שינויים במודע, הם פשוט קרו מעצמם.

"ההרגלים הרעים שלי כל כך בולטים שזה ממש עוזר לי להיות יחף", אומר כריסטופר. "כאשר אני נועל נעליים, אני נהיה מרושל, צורת הריצה שלי "נמרחת". כשאני יחף, מזכירים לי איך להתיישר ואיך לנחות מהר וקל".
עכשיו הגיע הרגע לריצה אמיתית. כריסטופר שם תרמיל גב קטן שבתוכו היו נעלי ויבראם, נעלי גומי דקות עם מקום מיוחד לכל אצבע, אותן נעל כשרץ מתחנת הרכבת פן עד לפארק.

אני אחזתי את נעלי הריצה שלי, אחת בכל יד, ואמרתי לעצמי שאנעל אותן לאחר שארוץ במשך מספר דקות יחף. ההערות התחילו מיד. איש בצד הכביש צעק במבטא ניו יורקי כבד "איפה הנעליים שלכם?"
נדמה שכריסטופר שם לב לכל סגנון ריצה, והוא רוצה שכולם יוכלו לרוץ יחד איתנו, יחפים.
אחרי כמייל פגשנו במירוץ המייל של השדרה החמישית. כשחלפו מובילי המרוץ על פנינו, כריסטופר דיבר על הריצה שלהם בהערצה גלויה. "הבט איך הם נוחתים קל", הוא אמר, "אפילו כשהם רצים במהירות הזאת".

חזרנו לפארק ורצנו צפונה. הנעליים שלי עדיין על הידיים, כפות הרגליים עדיין לא כואבות.

כריסטופר נבוך כשהוא מדבר על "נולדו לרוץ" ואומר שהוא מקבל את התשואות של כל הרצים היחפים שמזיעים כבר הרבה שנים. ולהפתעתי הוא שומר על קשר עם "גיבורי" הספר. אל קביו, האמריקני המיסתורי שמתגורר בקניון הנחושת, נכנס לחנות ספרים בדנבר, בדיוק כשכריסטופר דיבר עליו שם בעת קידום מכירות הספר. הוא פגש את ג'ן שלטון, בעלת הסבולת האינסופית, במירוץ ה-100 מייל Western States ולא מזמן יצא לריצת שטח בהוואי עם בילי.

רצים אחרים נועצים בנו וברגליים היחפות שלנו מבטים, כמו כדי לומר "האם אתם מטורפים?" כריסטופר מדבר עם רבים מהם, אפילו מציע למספר רצים 20$ אם יצטרפו אלינו. "זו הדרך בה אנו אמורים לרוץ", הוא צורח לעבר אחד מהם.
כאשר אנו רצים בחלק המערבי של הפארק, אני מבין שלאחר כמעט 6 מיילים אני עדיין רץ יחף לא חש כל כאב, כך שאני לא מתכוון לנעול את הנעליים שלי עכשיו.

אתרי אינטרנט העוסקים בריצה יחפה ממליצים להתחיל לאט כדי שכפות הרגליים יסתגלו בהדרגה לשינוי. הם צודקים. למרות שלא חשתי בכאב במהלך הריצה, הרגליים שלי כאבו למחרת הריצה, אולם התחושה היתה כמו כאב של שרירים שלא עבדו הרבה זמן ולא של פציעה, לא התפתחו שלפוחיות ולא פצעים.

שרירי הפנים שלי היו עייפים קצת, אבל זה היה רק בגלל שחייכתי רוב הריצה. אני לא בטוח אם היתה זו תחושת השחרור של הריצה ברגליים יחפות, או השיחה עם סופר שזה עתה סיימתי לקרוא את ספרו, או שנהנתי מתגובות הרצים האחרים לשני הרצים היחפים בסנטרל פארק, אבל זה היה תענוג אמיתי, בדיוק כמו שריצה אמורה להיות.

בריאן פידלמן – New York Times, אוקטובר 2009