%d7%a2%d7%a0%d7%a8-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99

נחל ארדון. רצים בדממה על משעול אדמדם, קירות הנחל הולכים וסוגרים עלינו. מתרוממים, שכבות שכבות של סלע צבעוני. אדום וירוק וצהוב, כאילו נמרחו בקפידה זו על גבי זו באבחת סכין של שף אלמוני.

דייקים כבירים של לבה דוממת מפלחים את דופן המצוק, פורצים אל על בעצמה בין השכבות. מקפיאים תמונת סטילס של טבע פראי, הצצה אל צפונותיה של אדמה. קרקעיתו של מכתש רמון, מחנה אימון דרומי ושמש סתווית שמלווה ממערב בחמימות שאין בה די בכדי להגיר את זיעתנו הרצים בנקיקים. המשעול מתפתל הלאה לכוון מזרח ורגלינו שמפרות את הדממה מגלות אט אט את מרחביו של הלא נודע.

רצים הלאה עוד ועוד. לאיזה מרחק? כמה שיצא. ודווקא חוסר הידיעה הוא שמאפשר את הפוקוס בנשימה, בצעדים, בנוף ובשקט שסביב. מאפשר את המיקוד במה שבאמת חשוב, בהווה.

יפה כאן במדבר. ארעיות ביקורנו החפוז ותזזית המעבר רק מחדדים את זמניות היותנו כאן. מחשבה המקבלת תוקף על רקע הנוף הסבלני ורחב הממדים. בשבילו הצחיח זו רק הבלחה, מצמוץ על ציר הזמן האלמותי, ואילו בשבילנו, כאן, עכשיו, עולם ומלואו.

שישי בוקר. שוב על בגדי ספורט ושוב פוגשות עיני את גלגל השמש. כתומה והססנית מטפסת בנחישות על כתפי הרי אדום, מכריזה בבואה על בוקרו של יום המירוץ וחושפת מאות מטרים של מסלול עפר צהבהב. תחילתו וגם סופו של מירוץ הבנים. חצי המרתון המדברי של אילת והסיבה לשמה התכנסנו כאן. אדם ומדבר. מפגש אותנטי של אתגר וכח רצון.  כרוז נלהב מכריז על הספירה לאחור, המאבטחים זזים לצדדים. זהו, דבר לא מפריד עוד ביני לבין המדבר, התחלנו. אני מזנק עם הדבוקה הראשונה קדימה.

בצבא כשהתכוננו לניווטים, ישבנו שעות ללמוד את המסלול על בוריו. לדעת בעל-פה כל מרחק, כל פנייה, כל אוכף, וואדי וקו גובה. הצלחת הניווט הייתה תלויה ביכולת לשנן את המסלול וללכת בנתיב המתוכנן בקפידה. המשמעות של טעות הייתה כואבת. התברברות של שעות שלא לדבר על עגמת הנפש ותחושת הכישלון הבלתי נמנעת שהתלוו לאירוע.

אז כן, עשיתי את מה שאפשר. למדתי את מסלול התחרות ואת גרף תוואי הגבהים אבל למעט מידע קלוש לגבי אופי הקרקע לא היה לי באמת מושג מה אני הולך לפגוש שם. ובכל זאת הרי זה מירוץ מטרה עם יעד ברור של זמן אז מה יהיה? ואיך אוכל לתכנן את הקצב במסלול מסוקס גבעות שכזה? המשמעות של אי עמידה במטרה לאחר בניית יכולת במשך שנה כמעט היא בלתי נסבלת.

מזלי שיש מאמן להתייעץ אתו. "לא צריך שעון" והנימה היא פסקנית. "זה מיותר. תרוצו בלי שעון. הניסיון לשמור על קצב אחיד במירוץ כזה הוא חסר טעם".  תשובה לעניין, נשמעת מפיו טריביאלית, הגיונית כמעט וכמצופה לא משאירה מרחב לתמרון. בהחלט מרגיעה… אז"ש (אז זהו שלא) לכל הרוחות. מה עושים?

מבט אל השעון מראה שהקצב הוא טוב, 4:05. קילומטרים ראשונים של תחרות. חשוב להתחמם בזהירות מצד אחד ומצד שני זוהי הזדמנות להרוויח זמן כל עוד התוואי הוא מישורי. צריך לשמור על פוקוס, לבדוק את העצימות, לא ללחוץ חזק מדי.

טורים של אנשים שועטים לפני. זנבו של מירוץ המרתון פוגש את ראשו של החצי. מצעד של נמלים צבעוניות המצייר את המשכו של המסלול. עכשיו לזמן אין משמעות רק לאופי הביצוע. איך עוברים בין מאות האנשים, היכן התוואי הנוח ביותר לרוץ בו. לשמור על קצב הצעדים, קצב הנשימה, תנועת הרגלים, מנח הראש והחזה. את המשקל לקחת קדימה, לנשום עמוק, לפגוש את הקרקע עם כריות האצבעות, לפתוח צעדים וחוזר חלילה.

המונוטוניות הזו של הריצה בעצימות שהיא בקצה העליון מפגישה אותי עם השקט הפנימי, זה שאני כל כך אוהב. ניגוד מוחלט לרעש שבחוץ ומחשבות שהן כולן כאן ושום דבר לא באמת קיים מלבד הרגע הזה הצעד הזה וזה שבא אחריו.

העליות מגיעות. להוריד את הראש ולעבוד. מרגיש שהקצב יורד משמעותית ומאפשר לעצמי מבט החוצה אל המציאות. אנחנו בקילומטר התשיעי ובפעם הראשונה מאז הזינוק עוקף אותי מישהו.

עוד תחנת מים, אני חוטף מספר לגימות. ג'ל בדקה הארבעים וממשיך לבצע בהתאם לפרוטוקול. פניית הפרסה שמסמנת את חצי הדרך מגיעה לאחר הסיבוב ואני סופר את הראשונים שחולפים על פני. אחד שניים… לא יותר מעשר. מעולה. וגם הזמן מצוין. שועטים בדרכנו חזרה ועכשיו במגמת ירידה.

במורד הנחל. חצץ לבנבן ונוף מהביל, עדיין בלא נודע. והאמת זה ממש לא משנה לי ברגעים האלו כי הריצה נפתחת, הקצב עולה ל 3:45 והתחושה היא נפלאה. יש משהו בקצב הגבוה שגורם לתחושה של ריחוף, של חופש, של כייף גדול וקילומטרים שחולפים כלא היו. פנייה שמאלה, עוברים מתחת לגשר וכבר נכנסים לחמישה האחרונים.

די, אין מה להחזיק יותר. השעון נכנס שוב לתוקף וחייב להחזיק את הקצב נמוך נמוך. המלונות נראים באופק ושם נמצא גם שער הסיום.  מאות מטרים אחרונים, שומר שלא להתפזר. עדיין בביצוע עדיין בקצב. פוגש רוח צפונית חזקה. מאבק אחרון ונחישות של ברזל. פותח בספרינט, פנייה שמאלה ומעבר לפינת הבניין מתגלה שרוול הסיום, רק להישאר חזק עד הסוף.

זהו נגמר. ובמובנים רבים אחרים רק מתחיל. 1:31:37 בדיוק על פי התכנית וללב מתגנבת תקווה.
דף התוצאות הראשון נתלה על הלוח ועכשיו זה רשמי. מקום שמיני כללי מתוך למעלה מחמש מאות רצים ומקום שני בקטגוריה. פודיום ראשון וחלום שמתגשם. סיום מדהים לשבוע מופלא. חיבוקים חיוכים ותמונות עם חברים.

היה מעולה, היה מדהים. נפגשנו אני והמדבר לסיבוב ראש בראש ושנינו יצאנו מנצחים. אושר גדול!
איזה כייף להיות אנחנו.


חצי המרתון המדברי באילת 2016