מעין סיכום אולטרא טרייל מון בלאן 2014

חנן גולדשמידט

 10.9.14

כשחזרתי לפני כשש שנים מהמרתון הראשון שלי בברלין, אבא שלי שאל אותי "נו, איזה מקום הגעת?". אז עכשיו לך תמצא… חוזרים הביתה אחרי תחרות מוטרפת, לא משנה סוגה, ומה נשאר? המקום? הדירוג? בהסתכלות לאחור של כשמונה שנים, מאז שהתחלתי בדברים הלא שגרתיים של טריאתלון ומרתון, מה באמת "עושה את זה?", לא "למה", אלא "מה נשאר?"

 מבחינתי הדברים די ברורים, בדרך כלל שני דברים: תקופת ההכנה, ומשהו בלתי צפוי במהלך התחרות, בדרך כלל קושי מהותי, שמתחיל חמוץ ועובר מהר לחיוך.

דוגמאות? זה קל.

טריאתלון ראשון שלי לפני כשבע פלוס שנים, תקופת הכנה נהדרת עם מאמן אנדיור ניר יגודה, והקטע של חמש בבוקר, שאני מסתכל על המים בקיסריה, למישהו שלמד לשחות באנדיור חודשים קודם, רואה קבוצה של נערים אתיופים עושים "ויברח" בגלל הגלים הגבוהים. רצתי מיד אחריהם במחשבה של "מטורף מי שנכנס למים האלו", רק כדי לחזור אחרי חצי שעה בהליכה איטית ולהספיק לזינוק! לא זוכר מה התוצאה, איזה מקום, לא זוכר אפילו איך נראה שער הסיום בקיסריה…

מרתון ראשון שלי לפני כשש שנים, מרתון ברלין. תקופת הכנה מיוחדת לבד ועם הדרכה שוב של ניר יגודה, ובערך הק"מ ה-32, מתחיל להיות קשה (לא קיר, רק חומה של מטר), מתחיל להאט, ופתאום אני שומע את הביצוע של ארתה פרנקלין שרה את השיר המדהים "think" (בדמות להקה חיה שמחקה אותה בול, כמו כעשר להקות כאלו לאורך המסלול), בדיוק בשבילי! לא "חשבתי", המשכתי בחיוך, עד הסוף… (שם גם זכור לי שלמחרת הלכתי לקבר סבי, על שמו אני חנן, והנחתי את המדליה של המרוץ על קברו, אבל זה כבר אחרי המרוץ.)

 ואז הגעתי לריצת הרי האלפים, OCC, "למה?" כזכור, זה לא המקום ל"למה".

"מה נשאר?" פה אנחנו זוכים בכל הקופה.

תקופת הכנה מדהימה, מאלפת, עם קבוצה שנבנתה בידי אמן (מקרי לחלוטין, האמנים הם לא רציונאליים), בניצוחם של אילן פריש מאמן אנדיור המעולה, והמפיקה המרשימה ליאת נתנאל. תקופה ארוכה מהנה לכל אורכה, כולל מספר קימות באחת ושתיים בלילה, ונסיעה של שעתיים וחצי, רק כדי לעלות את צוק מנרה/הר חורשן/הגלבוע. אבל עם אנשים נהדרים.

ומה הוא אותו "קושי שעובר לחיוך"? בלי כל קשר לאימונים, הגעתי לתחנה הראשונה אחרי סבל בלתי נתפס בכתף. המחשבה הייתה רק איפה נשכבים ולא זזים עד שמגיעה אלונקה. אבל אילן היה שם, ויוי, ענבר ורותם זיו, ומיכל הופמן, עם עידוד קולני, שניים (או שלושה) אדווילים, והמשפט שלא יישכח שנים של אילן, צמוד אלי באוהל ההתאוששות מפטיר: "היום אף אחד לא נחתך מהקבוצה"! לקח לי עוד חצי שעה עד שהאדווילים עבדו, אבל החצי השני של התחרות, ריצה עם חיוך!
אז קרה הבלתי יאומן: החצי הראשון היה סבל, החצי השני היה אושר. הגעתי מקום ראשון עם האחרונים.

Displaying 1012 1402.jpg