התלבטתי המון אם ואיך לשתף את כולכם במה שעבר עליי במירוץ האולטרה Echappée Belle באלפים הצרפתים בשבת שעברה. חלקכם מכירים את הסיפור אבל כנראה רובכם לא. לאחר מספר בקשות , החלטתי לרשום קצת יותר באריכות והנה הסיפור.
מערכה ראשונה:
יום שבת, השבוע השלישי של יולי. 01:30 בלילה בחניון הרכבל התחתון של צוק מנרה. שבוע שלישי ברציפות שאנחנו רצים בלילה. כשאני אומר רצים, אני מתכוון לקבוצת ההרים המופלאה של מועדון אנדיור (עליהם , עוד בהמשך…) . באוטו קריר, מסתכל על מד החום של הטמפ' החיצונית, רואה 31 מעלות ! . לילה ! 31 מעלות ? פותח את הדלת, מרגיש לחות של ספא מהגיהנום , מקבל גל חום של גריל פחמים ומבין שאני הולך להיות הפרגית הצלויה…. . עייף, מעדיף עקירה כירוגית ללא הרדמה של שתי שיני בינה מאשר לרוץ, יוצא מהאוטו ואומר לעצמי, למה ? למה אני צריך את זה ? . מתגלגל לאיטי לאיזור הכינוס. פוגש שם את חלק מהקבוצה ובראשם אילן פריש המאמן המדהים שלי ואני מבין שאין דרך חזרה. יאללה , היום עושים את צוק מנרה, פעמיים. צוק מנרה זה פחות או יותר סינגל של 4.5 ק"מ עם 750 מטר טיפוס. פעמיים זה אומר שאני יעבור 18 ק"מ ו 1500 מטר טיפוס. חמש שעות אחרי, מסיים עם חיוך את האימון. הרגשה מדהימה ! הישג מבחינתי ואני מרגיש שאני מוכן לתחרות.
(צוק שמטפסים עליו במערכה ראשונה, כנראה יופיע במערכה שלישית, אתם יודעים, פיזיקה שכזו.. )
מערכה שנייה:
עד לפני שנתיים וחצי לא רצתי, עד לפני שנתיים וחצי גם לא רכבתי, גם לא הלכתי הרבה, לא טיפסתי, לא שחיתי, לא שיחקתי כדורגל, כדור סל, כדורעף ובכלל כדור.שנאתי ספורט. שנאתי עד כדי כך שעשיתי כל ספורט אפשרי בשביל לא לעשות ספורט. הסתכלתי על אנשים רצים, רוכבים שוחים ואמרתי, למה ? זה בס"כ קשה, למה להתאמץ , בסופו של דבר כולנו נעבור מהעולם הזה, אז למה לסבול לפני ?
משהו השתנה בי לפני שנתיים וחצי, שינוי שכשהיום אני מסתכל עליו, זה אחד משני הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים ! ( את השני אתם יודעים… שרון קוראת את הפוסט הזה… ) החלטתי להתחיל להזיז את עצמי. הרגשתי רע מאוד עם הגוף שלי, עם השינה, העייפות, התזונה ומה לא. התחלתי לזוז. בלי שום קשר למצב הפיזי שלי, מי שמכיר אותי, אני יזם. יזמים לא יכולים בלי אתגר. ואם אפשר, אתגר שאי אפשר לעמוד בו. כזה אתגר שאתה ממש רוצה ואתה יודע שהסיכוי שתצליח בו הוא קטן, ואם כבר עמדת בו אז לפעמים אתה מאוכזב ומחפש אחד יותר קשה. אז ספורט בשבילי היה אתגר כזה. ידעתי שיהיה בלתי אפשרי. אז התחלתי. התחלתי באופני הרים וממש נהנתי. מהר מאוד אחרי כמה חודשים רציתי משהו קשה יותר. ריצה היתה בשבילי קושי עצום אז מבחינתי זה היה אתגר מושלם. למעשה התחלטתי לרוץ בסוף 2013 ובדרך עשיתי 10 ק"מ של ת"א, מירוץ מרתוניה 25 קמ , חצי מרתון אמסטרדם ולבסוף כ 11 חודשים לאחר שהתחלתי לרוץ עשיתי את המרתון המדברי, שהוא המרתון הראשון שלי.
אני רוצה להתעכב על מה זה מרתון שטח מבחינתי, ריצה בשטח זה הדבר האולטימטיבי, נופים, טבע , ריצות ארוכות וקשששההה ! קשה זה טוב, קשה , זאת אומרת אתגר. ריצות בשטח הם אחרות, מצריכות היערכות אחרת, תזונה אחרת, הרבה פעמים אתה לבד… וכאן הגורם המנטלי עובד שעות נוספות. וזה טוב. טוב מאוד. לי.
לאחר המרתון, אילן הציע להמשיך במסלול הזה. זרמתי איתו. וכך נכנסתי לעולם המדהים של ריצות השטח והאימונים המפרכים. נרשמתי לתחרות והתחלנו את האימונים. כשאני אומר התחלנו, אני מתכוון לקבוצת ההרים המופלאה של אנדיור. קבוצת אנשים מדהימים, ספורטאים אחד אחד, דוחפים, מפרגנים, אוהבים אחד את השני, עוזרים בהכל ! זו לא היתה קבוצה. זו היתה משפחה, משפחה חמה , אוהבת מלטפת ובונה.משפחה צוחקת, מבלה, משתפת ותומכת. בראש הקבוצה עומד אילן והוא בדרכו המיוחדת והמדהימה, העביר אותנו 8 חודשים של סבל ענוג וצרוף. האימונים היו קשים, מפרכים , עם עליות וירידות, עצב, שמחה , בכי והמון צחוק. החיבור בין כולנו היה מדהים וזה תרם לי באופן שאני לא יכול לתאר אותו. מבחינתי כולנו אחים.
מערכה שלישית:
לתחרות יצאתי עם המשפחה שלי (הטבעית , כן .. ) טיילנו באיטליה ולקראת סוף השבוע שעבר הגענו לאיזור התחרות.
קצת על התחרות, זוהי תחרות עם 3 מקצים , 47 ק"מ , 85, ו 144 ק"מ. היא טכנית כולה. נמצאת על קו הרכס של האלפים הצרפתים באיזור הצפוני של צרפת. מקום מדהים ! צריך לראות את התמונות בשביל להבין את הנוף ואת האתגר.
אני הייתי רשום למיקצה ה- 47 ק"מ (בפועל הוא באיזור 52-55 ק"מ) והוא מחולק ל 3 חלקים עם שני תחנות הזנה באמצע. זמן לסיום המירוץ 26 שעות ! 26 שעות חשבתי לעצמי, בזחילה איטית אני עושה את זה כולל השתתפות בתימניאדה וחזרה.
בפועל.. הממ.. תיראו בהמשך.
המשך תיאור של המסלול , 3 קטעים, קטע הראשון , 16 ק"מ , 1300 טיפוס, 1000 ירידה. קטע שני 16 ק"מ 1000 טיפוס 1500 ירידה, קטע שלישי 16 ק"מ 400 טיפוס ו 1500 ירידה. על פניו נראה סביר, קטע ראשון כמו מנרה (הנה הופיע הצוק ) קטע שני מנרה קטן יותר, קטע שלישי, מסיבה !! אז שלא. לא מסיבה. מסע יותר נכון, מסע לתעצומות נפש , קושי בלתי רגיל עבורי. רציתי אתגר. הנה אתגר, על מגש כסף עטוף בפרחי פטרוזיליה.
המירוץ מאורגן היטב, אמנם נראה מירוץ קטן, אבל מתוקתק. ראינו את המתחרים שאיתנו וכבר ראיתי שמשהו מוזר.האנשים שרצו איתנו היו להם נעלים אחרות, כמויות המים שהם סחבו איתם היו גדולות, כמויות אוכל גדולות, ובהתחלה לא התרשמתי מזה אבל לאט לאט בתוך המירוץ הבנתי. ובגדול. משיחות שהיו לי עם כמה, כולם היו בוגרים של כמה מירוצים רציניים, הם חיים באיזור, מתאמנים באיזור וכולם אמרו לי שבאו בשביל האתגר. לא הבנתי עם מה הם מדברים וייחסתי את זה לשפה. היה שם בחור, חמוש בבקבוקי מים על כל הגוף. צחקתי , אמרתי שהוא משוגע. צחקתי, שעה אחרי זה לא צחקתי, בכלל לא צחקתי.
הקטע ראשון
זינקנו ב 10 בבוקר ,כרגיל הזינוק לי הוא יחסית איטי, המסלול היה דומה מאוד למה שאנחנו מכירים והיה בסדר גודל של פעמים העליה לחרמון, לא נורא אבל החום התחיל לדפוק בראש. מטפס ופתאום שומע את שרון, ליאת ותמר, מקבוצת הריצה שלי, צועקים מלמעלה. הם תפסו מעלית סקי וטיפסו לרכס שהגעתי אליו. איזה כיף היה לי לראות. איך שנגמרה העליה, נכנסנו לסינגל שאותו הרגע היה המסלול כולו. הסינגל היה ברמת קושי שאני לא הכרתי, אין כאלה בארץ, עליות על רכסים שמסביבך תהומות, אבנים גדולות, ירידות לא הגיוניות משהו מטורף. העליה הקטלנית היתה של 800 מטר, שבהתחלה אתה אומר, נו כמו מנרה, אבל לא קרוב, היו שם קטעים טכנים שמבחינתי האטו אותי מאוד דבר שגרם לי לבזבוז זמן וכניסה לבעיית מים ואוכל חמורה מאוד.
אחרי הטיפוס היו ירידות תלולות מאוד שהקשו עלי ומעל לכל, היה חם, היינו בפסגות והשמש פרקה אותי. אני רוצה להתעכב על נושא המים. עשיתי טעות ענקית שבניתי על מים בדרך, לא היה. אני לקחתי איתי 2.5 ליטר מים והייתי צריך לשרוד איתם כמעט 9 שעות עד הגעה לתחנת הזנה. החום היה כבד, וחוסר המים דיי האט אותי כי רציתי מצד אחד לשמור אנרגיה ומצד שני להתקדם. ההזעה היתה רבה, לקחתי כמויות מלח על מנת לא להייבש, בקשתי מים מאחרים (חלקם נתנו וחלקם לא) ובקיצור היה מאוד מאתגר מבחינת מים. בעיה נוספת היתה מזון, אני תכננתי אוכל ל 12-14 שעות. כשהגעתי לתחנה הראשונה לא היה לי כבר אוכל טכני ומעט אוכל לא טכני . בעיה. התחלתי לחשוב על ההמשך ומה אני עושה.
את הקטע הראשון סיימתי ב כמעט 9 שעות. מבחינה פיזית הייתי בסדר פחות או יותר(שרירים…) אבל דיי מיובש, רעב, ובלי אוכל . התחלתי לתכנן מה אני צריך לקטע השני, היה ברור לי שאני צריך אוכל והמון ואני צריך עוד מים. לקחתי בחשבון שאני נכנס ללילה עמוק והבתי שהפנס שלי כנראה לא יספיק. אז היו לי 3 בעיות שהייתי צריך לפתור: אוכל להמשך, מים להמשך, ופנס. אמרתי שאם אני לא מצליח לארגן את זה, אני אפרוש. פתאום ראיתי את אבידן חבר לקבוצה שנאלץ לפרוש , ופשוט הפשטתי אותו מכל האוכל הטכני שהיה לו, לקחתי לו את הפנס וסוללות ספייר. וככה היה כל מה שאני צריך. אכלתי כמויות אדירות בתחנה, מרק, שוקולד, בננות, שתיתי מעל 2 ליטר בתחנה, מילאתי 3.5 ליטר מיים ויצאתי לקטע השני. התיק היה קרוב ל 10 קג , כבד לאללה.
הקטע השני
יצאתי אליו בשעה 19:00 מהתחנה, זה התחיל בעליה כועסת של 360 מטר, ירידה של 360 מטר ועליה נוספת של 360 מטר, כל זה בלילה, רוחות קרות, על רכסים בסינגל צר לאללה. כבר אז הכנתי את עצמי ל 20-22 שעות של מירוץ, הרגשתי בסדר מבחינת רגלים, הייתי רווי , שבע, הכל בסדר. כשסיימתי את העליה של 360 מטר התחילה ירידה של 1000 מטר, בנקיקים צרים, רטובים מאוד, עם מים זורמים, שיפועים מהגיהינום ! ואז בלי שום התראה מוקדמת פתאום התחלקתי על עשב רטוב ומיד מצאתי את עצמי עם ברך ימין מקופלת באופן לא נורמלי וכאב חד עובר לי בגוף. מיד הבנתי שמשהוא רציני קרה.(בדיעבד, התבררה לי הסיבה. ריצה בלילה נעשית עם פנס ראש. האור של הפנס מראה דרך דו ממדית, לא תלת ממדית. זאת אומרת בירידה קשה מאוד לאמוד את העומק ומה שקרה זה שראש שלי ראה וחשב שאת הצעד הבא אני צריך לשים את הרגל בכובה מסוים אבל בפועל האדמה היתה נמוכה יותר …) זה היה כאלו שלקחו סכין וחתכו לי את הרגל, הזזתי את עצמי מהסינגל והתחלתי לטפל בעצמי, דבר ראשון לקחתי Advil בשביל הכאבים. וניסיתי להבין איפה הבעיה. ראיתי שהרגל במצב ישר הכל בסדר אבל אני לא יכול לקפל אותה, המשמעות היא שאני לא יכול לרדת או לטפס. ניסיתי להבין איפה אני ביחס לתחנה והבנתי שאני רחוק בערך 10 ק"מ ו-900 מטר ירידה. נסיתי לקום ולא הצלחתי, אז הבנתי שאני צריך לקבע את הרגל. מצאתי שני קרשים (בלילה, לא מבין איך הם היו שם …) קבעתי אותם עם התחבושת האלסטית שהיתה לי וככה הצלחתי לקום. לא היתה קליטה סלולרית אז הבנתי שאני צריך להגיע בכוחות עצמי לתחנה, ובכן זו היתה משימה שלקחה לי 6 שעות !! 10 קמ ב 6 שעות . בירידות לא הגיוניות קור , רטיבות ובתוואי קשה מאוד. הכאבים לא פסקו ואז החלטתי שמבחינתי אני סיימתי את המירוץ, לא היה ערך להמשך אחרי התחנה השנייה, וגם לא רציתי להחמיר עם הפציעה.
כ-3 קמ לפני התחנה השנייה, ראה אותי אחד הרצים ואמר לי שהוא יזעיק עזרה מהתחנה, פתאום הוא תפס ריצה מדהימה בירידות , מדהים !!! צוות רפואי יצא אלי ופגש אותי בקמ אחד לפני התחנה והם עזרו לי להגיע. הפרמדיק בדק וראה הודיע לי שהוא לא מאשר לי להמשיך. אמרתי לו שאני גם לא רוצה. הוא חייך ואמר לי לא להיות עצוב כי אני מחלק של יותר 40 אחוז שפרשו…… לא הייתי עצוב בכלל.
בתחנה, אחרי שסיימתי לאכול , אני מרים את הראש ורואה בחור איטלקי בוכה. בוכה דמעות. אני מדדה אליו ושואל אותו, מה קרה ? הוא כבר יומים על הרגלים , הוא עושה את המקצה של 144 ק"מ והוא לא יכל יותר ופרש… הייתי מאוד עצוב בשבילו.
ברכב שהוביל אותי לנקודת האיסוף אמרה בחורה צרפתייה נחמדה, שמה שעברתי זה דיי טיפוסי והמירוץ נחשב בין הקשים באירופה… לך תבין.
בסיכום עברתי:
17:30 שעות פעילות
42 ק"מ
2,550 מטר טיפוס מצטבר
3,500 מטר ירידה
אהה, ושברתי גם אצבע ברגל בדרך.. בקטנה.
זהו מבחינתי. זהו כשלון ? הצלחה ? לא יודע. ואת האמת זה לא משנה לי. עשיתי מספר טעיות במירוץ הזה ואני עדיין מנסה לעכל וללמוד. אבל מצד שני אני מרגיש מצוין, לא עצוב ולא מבואס, אני מרגיש שעשיתי דרך מדהימה, עשיתי מירוץ ארוך , התמודדתי עם קשיים , נפילות, צמא, רעב ומבחינה מנטלית הייתי חזק מאוד בלי שום רגע של שבירה. אני מרוצה מאוד עם עצמי, ומבחינתי זה שלא סיימתי זה לא משנה. ברור לי שאם לא הייתי נפצע הייתי מסיים את המירוץ כמו כלום אבל… מה לעשות , זה מה יש.
תמה תקופה מדהימה, אדירה, אחת היפות בחיי, נהניתי מכל שנייה, גם כשסבלתי , אדיר אדיר !!
כמו בכל מחזה טוב יש תודות אז… תודות !
ליאור (שמאלי בתמונה) עם חבר אנדיור בסלפי בימים לפני התחרות באלפים הצרפתים
אילן פריש ( Ilan Frisch ) – המאמן שלי, אין לי מילים בשביל להביע את ההערכה שלי אליך . אתה אדם גדול (תרתי משמע), מאמן אדיר, מנטור, וחבר אמיתי. אתה אדם נדיר שלהתאמן איתך זו זכות גדולה. בלעדייך לא הייתי מגיע לזה בכלל.
רן שילון ( Ron Shilon )– המאמן הראשי של אנדיור Endure אנדיור . יצרת את הקבוצה הכי טובה בארץ. העצות, הטיפים, הדרך, השיחות האימונים היוו עבורי עולם ומלאו. אנדיור זו לא רק קבוצת ריצה אלא בית חם אוהב ועוטף. בזכותך.
צחי כנען ( צחי כנען )– התזונאי שלי, תודה על הכל, הלווי המדהים שהענקת לי, האוזן הקשבת , העצות, התמיכה. אין כמוך ! הבנתי אותי, קראת אותי. עזרת לי המון . תודה רבה.
קבוצת ההרים של Endure– מה אגיד לכם אחים יקרים ? מה אגיד ? אוהב אתכם אהבה עזה. כל אחד ממכם הוא אלוף מבחינתי ! תודה רבה על הכל ! אוהב אתכם יו"ר הוועד.
זהו…
ולגבי ההרים האלה ? זה סיבוב ראשון. שנה הבא משחק גומלין. אני בא !!
תודה רבה למושיק מרקוביץ' על התמונות !
ליאור נבט, נשוי +2, תושב רחובות, מתאמן ב-Endure מתחילת 2014.
ליאור, מנכ"ל חברת Tradency המובילה בעולם בפתרונות תוכנה אוטומטיים לשוק הפיננסי בתחום המט"ח.
Leave A Comment