אולטרה 125 ק"מ הראשון שלי

מולי מופיעים 5 פנסי ראש בריצה מהירה. הרצים מגיעים אלי ושואלים למה אני רץ בכיוון ההפוך בחזרה לירושלים. אני עייף ומבולבל אבל מרגיש בטוח בניווט שלי. אומר להם שהם דווקא אלה שרצים בכיוון ההפוך ולמרות הספק ממשיך. קילומטר נוסף של ריצה שבלב מקננות חששות: "איך אני יוצא מזה אם מתברר שהם צודקים? האם אצליח להביא את עצמי לחזור אחורה?" ובסופו אני עולה על כביש ורואה מולי את המעבר מתחת לכביש 1 . יש! צדקתי. אני מתמלא כוח וממשיך.

אולטרה מרתון pro sport מלא או מרוץ מי"ם לים. חלום שהתחיל לפני 3 שנים כשבקושי סיימתי את מקצה ה 30 ק"מ ביערות מנשה. ראיתי את רצי המאה ק"מ וניסיתי לדמיין איך ניגשים לריצה כזו. כבר אז היה לי ברור: אני לעולם לא אהיה מסופק לפני שאהיה בקבוצה הזו. משהו במרחק הבלתי נתפס של 100 ק"מ, ההתמודדות עם השדים הכי נוראים, לבד, בלילה קרא לי.

אז הצטרפתי לאנדיור…. חברים סיפרו לי שיש שם מישהו מספיק מופרע בשביל לחלוק את הדחף הטיפשי של אולטרה מרתונים. קוראים לו רן שילון והוא מאמן הריצה מספר אחד בארץ. ככה התחלתי.

שלוש שנים של אימונים בקבוצה. אין ספור אירועי שיא כמו מרתון ראשון, ultra pro sport 50K בלתי נשכח (להרבה אנשים ריצת שטח ראשונה ואחרונה), ריצה בשביל הגולן (התמודדות אמיתית מול הבטן שאומרת להפסיק לאכול דובדבנים מהעץ), אין ספור ימי שלישי לא גשומים בצורה שערורייתית, חברים ושותפים לדרך וגם כמה פציעות משביתות.

בוקר אחד לפני כמה חודשים מגיע newsletter מ pro sport. אולטרה 2013 מוכרז רשמית. בהתחלה כ-100 ק"מ, אח"כ משודרג ל- 110 ק"מ, קופץ קצת ל- 120 ק"מ. 122 ק"מ. ובסוף מתקבע על 125 ק"מ. מירושלים לת"א על בסיס שביל האופניים של קק"ל. הגיע רגע האמת.

רן בונה לי תוכנית אימונים. 3 חודשים ארוכים ומפרכים. סופי השבוע הופכים להזייה מתמשכת של ריצה-מנוחה-ריצה. האימון הקבוצתי ביום שלישי הופך להיות חימום לספרינטים שבאים אחריו. מרתון ירושלים כריצה ארוכה ונעימה בrecovery week. אני משנן: הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל גם הוא כך.

ואז הברך שלי מחליטה שמספיק. לא מצליח ליישר את הרגל. על מדרגות אין על מה לדבר. 3 שבועות למרוץ. אני מחליט להפסיק פעילות ולתת לגוף להבריא. רן אומר ששום דבר והכל יסתדר. פיזיותרפיה, דיקור, מתיחות אבל כלום. הברך לא משתפרת. רן אופטימי. אני לא.

3 ימים למרוץ. אני מחליט לא להחליט עד הרגע האחרון. מתחיל בקוקטייל תרופות שמקל על הכאב. יום לפני אני מקבל החלטה- הולכים על זה ומפסיקים אם הכאב משתק. ההתרגשות מקבלת תפנית חיובית. אני לא ישן ובקושי מצליח לאכול (וכידוע ההמלצה הטובה ביותר לפני מרוץ זה לצום ולא לישון..). יום חמישי. שמונה בערב. קור ירושלמי וענני גשם עבים. תדרוך קצר של קרן ויוצאים לדרך. 14 קטעים. כל אחד עם סיפור משלו. שתי דקות מתחילת הריצה ואני כבר לבד. חלק רצים מהר ממני וחלק הרבה אחרי. אני לא מוצא שותף שמתאים לריצה שלי. מתחילים בעלייה ארוכה ליד-קנדי ומשם בקטע טכני מדליק לסטף.

הברך בסדר גמור. אני משתדל לא לחשוב עליה ומתרכז בריצה ובקצב הממוצע (תודה, אביב). בעליות הולך בקצב מהיר מאד (תודה, אביב) ובשאר הזמן רץ לי בקצב שלי.

חבר מלווה אותי ברכב ומחכה בתחנות. אני יודע שזו נקודת התורפה של המרוץ. 5 דקות בתחנה על 14 תחנות – ואופס – הלכה שעה ורבע. אני מתדלק שתיה במנשא ה ULTIMATE DIRECTION השווה שלי , תופס אוכל בידיים וממשיך לרוץ.

שני המקטעים הבאים בירידה. מהסטף לרמת-רזיאל ומשם לצומת שמשון. אני מחליף לבגדים יבשים ויוצא במצב רוח מעולה לקטע החמישי למצפה הראל. אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק. באמצע העלייה למצפה הראל מתחיל גשם. בהתחלה כטפטוף נעים ואחר כך כמבול שוטף. החולצות היבשות כבר לא רלוונטיות. אני נעמד, לבדי, באמצע היער וצורח לשמים – מספיק!!

במצפה הראל מצב הרוח כבר לא מרומם. הרבה קולה ושוקולד ויוצא לקטע הבא – לכרמי יוסף. השבילים החומים הנעימים הפכו לגיהינום של בוץ דביק. הקצב איטי. הנעליים כבדות וקשות.

כרמי יוסף – תחנה הזויה באמצע שום מקום. אני לא ממש יודע איפה אני. עייף ומבולבל יוצא לתחנה הבאה. הגשם חוזר והבוץ כבד. הרבה רצים טועים במסלול. מתברר שחיילים שניווטו באזור הניחו סטיקלייטים בשטח ויצרו בלבול בניתוב.

האור עולה ואני מגיע לאמצע הדרך. ישפרו מודיעין. אני באיחור של חצי שעה מהתכנון המקורי. אני פוגש את רצי השישים רעננים ומתרגשים לקראת הזינוק. פוגש את רן וגבי ואומר להם שאני כבר לא יכול יותר. רן דוחף אותי להמשיך. תמשיך להתקדם. כל הזמן להתקדם. מכאן השטח קל יותר.

אני מחליף נעלים לזוג יבש. מרגיש מרחף באוויר. סיר מרק חם על האש. אני חושב שמעולם לא שתיתי מרק טעים יותר. עוד 2 כוסות קולה וקצת שוקולד ויוצא לדרך. השמש עולה ופתאום אני שוב במסלול הביתי בדרך למצפה מודיעין. הכל ירוק ופורח, השבילים יבשים ונוחים ואני מתמלא כוח. כיף לי.

במצפה מודיעין אני פוגש את אבא שלי. הוא מסתכל עלי ונראה מודאג וגאה ביחד. שי, שליווה אותי ברכב לאורך הלילה, עובר לבגדי ריצה. ממשיכים ביחד בדרכים הידועות של יער בן שמן לכוון שוהם. מטפסים ויורדים מטפסים ויורדים (רן קורא לזה Rolling hills). הגוף כבר מתחיל לצעוק ואני יודע שיש עוד קטע עליות אחד. הפסקה קצרה בשוהם וממשיכים לאלעד. עלייה אחרונה ליער קולה לא נגמרת אבל אחריה צ'ופר גדול בדמות ירידה מהירה לתחנת אלעד.

90 ק"מ. אני נשאר לבד וממשיך במסלול שטוח לחלוטין לכיוון פארק אפק. מידי פעם עולות לי מחשבות של "נשאר עוד מרתון עכשיו". המחשבות האלה משתקות אותי ואני מנסה להעביר אותן ל "נשארו עוד 6 ק"מ לתחנה הבאה ושם יש קולה קרה ושוקולד".

תדלוק קצר בפארק אפק, פגישה נרגשת עם משפחת שרמן ומשם ממשיך לאורך הירקון לכיוון הוד השרון. אני מסתכל על כפות הידיים שלי והן נפוחות. אני מוריד את טבעת הנישואים שמכאיבה לי על האצבע והיא נופלת על הרצפה. אני מסתכל עליה ואין לי מושג איך להתכופף ולהרים אותה. למזלי חולף אותי רץ שליחים ומרים לי אותה. אני מאבטח אותה היטב במנשא (אחרת באמת אין לי מה לחזור הביתה) וממשיך למעברי המים. בצדו השני של מעבר המים עומדת עמית ומחייכת. עמית מלווה אותי עד לסיום הריצה.

מהוד השרון נשארו רק שני קטעים. אני כבר לא רץ יותר. עובר להליכה מהירה ומתפתל לאורך הירקון המקולל שבמקום לזרום ישר לכיוון הים מתפתל כנחש. מגדל עתידים נראה כה קרוב אך הדרך אליו ארוכה ארוכה.

תחנה אחרונה. כבר ברור לי שאסיים. אבא שלי מסתכל עלי מודאג ומציע שאפרוש. אני אפילו לא שוקל את זה. ממשיך בהליכה. כל צעד כואב. כפות הרגליים, ברכיים, שרירי רגליים ואפילו ידיים.

צעד אחרי צעד. לא לעצור. להמשיך להתקדם. בפארק הירקון מתקדמים מגשר לגשר.

וזהו. זה פתאום נגמר. קו סיום, מוזיקה ואנשים. המשפחה מחכה לי מלאה גאווה. אורי בני הצעיר מתעניין במיוחד בכריכים שמחלקים למסיימים. מרוב בלבול אני מחבק ומנשק את קרן מפרו ספורט שמביטה בי באימה.

אני שוכב על הדשא ולא מרגיש כלום. עצוב לי ושמח לי.

ואז אני מתחיל לבכות.

לא אייגע אתכם בתודות לאנשים שליוו לאורך הדרך עד למרוץ ולאורך המרוץ עצמו. אבל לא הייתי עושה זאת בלעדיכם. לא השנה ולא שנה הבאה במרוץ הבא.

דור רמתי