הניסיון לאפיין רצי שטח דומה לניסיון לספר ילדים קטנים – שיתוף הפעולה איתם אינו גדול ובדרך כלל הם אינם טיפוסים "מתחברים". תיאור פשטני עשוי לתאר רצי שטח כאנשים שרצים על משטחים שאינם מדרכות, אולם אם אנו רוצים להבין מי הם רצי שטח "אמיתיים" עלינו להבין שמדובר בנושא שהוא מעבר לסוגי משטחי הריצה וציוד. בדיוק כמו שההבדל בין רוכבי כביש ובין רוכבי שטח בעולם הרכיבה נעוץ בגישה, כך גם הדיכוטומיה בין רצי כביש ובין רצי שטח.

ההבדל בין רצי כביש לרצי שטח הוא הבדל פסיכולוגי. הבדל אחד קשור בחיפוש אחר מהירות ומרחק לעומת שאיפה לחוויה פנימית שאינה ניתנת למדידה. רצי כביש נוטים למדידות. הם בדרך כלל מודעים לקצב שלהם, לדופק, למרחק אותו רצו, לגובה ולקלוריות אותן שרפו. בניגוד לזה, רצי שטח בקושי יודעים לאיזה מרחק רצו ומה היה הקצב שלהם, היות ובדרך כלל הם מודדים את הריצות שלהם לפי זמן ולא לפי מרחק.

מרבית רצי שטח מתייחסים לריצה שלהם כאל מנוסה משחררת שמאפשרת להם למלא את מטעני הרגשות והרוחניות שלהם דרך מאמץ פיסי בטבע. רצי כביש, מעצם הגדרתם, זקוקים לכביש, לקשר עם הציביליזציה. בדרך כלל הם נאלצים לתמרן את הריצות שלהם בתוך תנועת מכוניות שלחלוטין לא תיחשב לדרך טובה ל"היטען" או להירגע.

רצי שטח הם אנשים שאוהבים הרפתקאות , גיוון, אתגרים וריגושים. מהות ריצת השטח היא היכולת להתמודד עם שינויים רצופים, היות ואין שני צעדים דומים במסלול המכשולים הטבעי של השטח. גם אם תרוצו באותו שביל יום אחרי יום, תלמדו במהרה שלשביל יש חיים משלו. יום אחד הוא יכול להיות יבש וקשה, למחרת לח ומחליק, ובנוסף, יש גם שינויים עונתיים וההשפעות של טמפרטורה, שחיקה, תנועת רגליים וחיי הצומח, כמו גם עצים, פרחים, ציפורים, וחרקים – זהו השינוי המתמיד שמביאה לחיים חווית הריצה בשטח.

חלק מרצי השטח הטובים ביותר מגיעים מרקע קודם של סקי אלפיני, סקי בסגנון חופשי או רכיבת הרים, וכמו אומני שח מט, רצי שטח מוכשרים מסוגלים לחשוב שלושה-ארבעה צעדים קדימה בכל רגע נתון. סגנון הריצה המקדים שלהם, מאפשר לרצי שטח להתכונן לסיבובים, אבנים, שורשים או וריאציות אחרות שמונחות לפניהם.

רצי שטח נוטים לרוץ לבד. בעוד שיש מאות מועדוני ריצת כביש בארה"ב, יש מעט מאוד מועדוני ריצת שטח. מובן שיש יותר רצי כביש מרצי שטח בארה"ב, אולם המחסור של מועדוני ריצת שטח קשור לטבעם של רצי השטח יותר מאשר למספרם. קשה לספור אותם, היות ובעוד שרצי כביש נוטים להתקבץ יחד, רצי שטח נוטים להקפיד על טיסות סולו.

תשוקתם של רצי כביש לחברה מובנת על רקע תחושת השעמום שריצה על משטח חד גוני יכולה לגרום. שבילים מציעים את ההזדמנות להימלט מההמון, ולברוח למקום בו הנפש יכולה לשוטט בלי לחשוש מתנועת מכוניות, מדרכות ואנשים.

מירוצי אולטרה מרתון נערכים על שבילים ולא על כבישים. קהילת רצי האולטרה הינה קהילה בוגרת ומנוסה שלמדה שהדרך לפציעות הינה דרך מרוצפת, במיוחד במירוצים הארוכים מ-42.2 ק"מ. רצי אולטרה אוהבים בדר"כ יופי טבעי ופראי, וזו הסיבה שמירוצי האולטרה הגדולים והטובים ביותר נערכים באתרים נותני ההשראה הגדולה ביותר.

למרות שרצי שטח רבים נוטים להגיע מרקע של ספורט אתגרי, כמו טריאתלונים, טיפוס, רכיבת שטח וסקי, יש לא מעט רצי כביש ש"המירו" את דתם ופנו לריצת שטח, במטרה להפיח רוח בחיים הספורטיביים שלהם. "מומרים" רבים מעריכים את האיכויות הנסלחות של השביל, ולמדו שריצה על שבילים מפחיתה את הסיכוי לסבול מפציעות של אימון יתר, בהשוואה למדרכה, שמציעה שינויים מעטים באורך הפסיעה וחבטת הרגל בקרקע, ק"מ אחרי ק"מ.

רצי שטח רבים מעולם לא לקחו חלק בתחרויות ריצת שטח. ההנאה מהפעילות לשמה מספקת אותם ואין להם צורך להעמיד את עצמם במבחן. לחלקם המושג "מירוצי שטח" הוא אוקסימורון. הם רצים כדי לרוץ. מירוצי שטח שונים ממירוצי כביש בעיקר בזכות העובדה שהאווירה בהם נוטה להיות תומכת יותר משהיא תחרותית, ובדרך כלל כל מי שמשתתף בהם זוכה לעידוד מהקהל וממשתתפים אחרים. אירועים אלו אמנם מכונים "מירוצי שטח", אולם השם המתאים להם יותר יהיה "חגיגות" שטח.

אדם צייס, אולטרה מרתוניסט, נשיא  All American Trail Running Association