ברגע שמכסת הקילומטרים השבועיים עולה, מספר עצום של רצים המתאמנים למרתון חשים בכאבים לא צפויים וביאוש המתלווה אליהם. האם הם יחלימו בזמן כך שיוכלו להמשיך ולהתאמן ולרוץ 42.2 ק"מ? האם הם צריכים לנסות לרוץ עם כאב כדי להישאר צמודים לתכנית האימונים? האם צריך לוותר על המרתון?

מרתוניסטים מגלים שהמסע לקו הזינוק עלול להיות כואב יותר מהריצה אל קו הסיום.

נרשמתי למרתון ניו יורק (2 בנובמבר), וברגעי הכאב והחרדה ידעתי שלעולם לא אהיה מוכנה. ניסיתי את כל התרופות שעשויות לעזור לי להיפטר מהכאב בכף רגלי הימנית, שצרחה מכאב בכל צעד שניסיתי לעשות החל מה-8 בספטמבר. רציתי לרוץ עם הכאב, אולם למרות שאני יכולה לסבול כאב, הפעם מדובר במשהו אחר. הפעם מדובר בייסורים.

מה לעשות? לוותר על המרתון מעולם לא נראה כמו אפשרות מלבבת, אז נכנסתי לעולמם של הרצים הפצועים והנחושים. התכניות למרתון התחילו ביולי 2007, כשמצאתי את מאמן הריצה טום פלמינג, שזכה במרתון ניו יורק פעמיים, בשנת 1973 ובשנת 1973. מצאתי גם חברים שאוכל לרוץ איתם.

לפני שנה, רצתי את חצי מרתון פילדלפיה ונהנתי מאוד. ברגע שנפתחה ההרשמה למרתון ניו יורק, נרשמתי. גם הבן שלי נרשם וכך גם חברתי, ג'ניפר דיוויס, שרצה כבר ביותר מ-24 מרתונים ואולטרה-מרתונים, כולל מירוץ 100 מיילים בחורף שעבר, בו זכתה במקום הראשון. היא נרשמה למרתון ניו יורק כדי שנרוץ ביחד, והבטיחה שהיא תהיה הפייסרית שלי.

המחוייבות שלה רק הוסיפה לייאוש שלי כשנפצעתי ונאסר עליי לרוץ. שלחתי אי-מייל לכריס מרטין, טריאתלט שמתגורר בניו-ג'רסי. בתחילת השנה, הוא סבל משבר מאמץ בשוק ולא רץ במשך שלושה חודשים. שלושה חודשים מאוחר יותר הוא קבע שיא אישי בתחרות אירונמן.

איך הוא עשה את זה? ריצה בבריכה, שמתחזקת את תחושת הריצה, ואימונים עצימים מאוד על המכשיר האליפטי (קרוס-טריינר), ששומרים על הכושר האירובי. בריצה בבריכה המתאמן חוגר חגורת-מצוף שמחזיקה אותו במצב מאונך, ורץ במשך שעה או יותר בחלק העמוק של הבריכה – לא במקום בו הוא יכול לעמוד.

aqua-running

כריס הזהיר ש"קל ל"חפף" ולעשות אימון בכאילו". מהסיבה הזאת הוא נהג לרוץ במים עם מד דופק כדי לעקוב אחר המאמץ שלו, כשהוא מודע לעובדה שדופק במים נמוך ב-15 אחוז. טום רץ בכל אימון כשעה. "השורה התחתונה היא שריצה במים ואימונים על המכשיר האליפטי היו תחליפים שנועדו למזער את הנזק לכושר הריצה שלי", אמר מרטין.

ג'ניפר ואני התחלנו לרוץ בבריכה, קופצות למים בבגדי הריצה שלנו לאחר שסיימנו אימון על האליפטי. "אני נחושה להכין אותך למרתון", ג'ניפר אמרה. היא הציעה הצעה משולשת – ברגע שאוכל לרוץ, נעשה אימוני ריצה לפי היכולת שלי, משם נעבור למכשיר האליפטי שם נעשה אימון של שעתיים וחצי ונסיים בריצה במים.

floating belt

לאחר שבועיים מצב הרגל שלי החמיר. רכבתי 100 ק"מ בשבת, וביום שני יכולתי ללכת רק על החלק הפנימי של כף הרגל. ביום שני בערב יכולתי ללכת רק על העקב. ביום שלישי הרמתי ידיים והלכתי לראות אורטופד. היו לו בשורות רעות: הרכיבה הייתה רעיון גרוע, במיוחד לאור העובדה שמדובר בשבר מאמץ, סדק באחת מעצמות כף הרגל. גם אם נצייר תרחיש אופטימלי, לא אוכל לרוץ בשבועות הקרובים. אסור לי לרוץ במים, אסור לרוץ מחוץ למים, אסור לי להתאמן על המכשיר האליפטי, מותר רק לשחות. מר

תון ניו יורק כבר אינו במרחק נגיעה, אבל יש אחד אחר בפלורידה בסוף דצמבר. ג'ניפר אמרה שהיא תרוץ איתי שם.

Gina Kolata, New York Times