הדרך ל-10 ק”מ בפחות משעה עוברת ב-5 ק”מ בפחות מחצי שעה, וגם בשיחות עם עצמי ובהצהרות מטומטמות. מיכל יפה חוזרת לרוץ במרץ

פחות משעה טור 5

מרוץ הרי הגעש שבו הגעתי לעודד. מי יודע? אולי ארוץ בו בשנה הבאה

מאז הסוג-של-פציעה שלי לא ניסיתי לרוץ מהר ובסופו של דבר מה שהכי נפגע מכל הסיפור הזה היא האמונה שלי שאני מסוגלת לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי. אז ביקשתי מרן שבתוכנית האימונים של חודש מאי הוא יחזיר אותי לתלם ולא ירחם עלי, שזה חמוד מצדי, כי לבקש ממנו שלא ירחם עלי זה קצת כמו לבקש מהשמש שתזרח בבוקר. מצד שני לפחות לא ביקשתי ממנו שכן ירחם עלי, כי זה כמו לבקש שיהיה נעים ביולי-אוגוסט. כלומר זה אפשרי, אבל במקום אחר. לא פה.

>> לטורים הקודמים של מיכל יפה

וכך יצאנו לדרך, אני והתוכנית החדשה שלי. זה התחיל ביום שישי עם ריצה יחפה בחוף, כמו בתוכנית הקודמת, אלא שהפעם, כמו שתראו במה שכתבתי לעצמי, היו לריצה הזאת המון שלבים ושינויים – ריצה על החול המהודק יותר, קצת ריצה מהירה, ריצה בתוך המים, ריצה על החול העמוק ועוד.

בשבת נחתי, כלומר רק עשיתי תרגילי יוגה, ואז הגיע יום ראשון. יום ראשון הוא היום של אימון החיזוקים הקבוצתי השבועי (אחד מתוך שניים), והחודש התבקשתי בסופו לרוץ עוד חצי שעה. האימון עצמו היה דינמי למדי, וכלל עליה וירידה במדרגות כמה וכמה פעמים, כך שכשהסתיים האימון הקבוצתי והגיעה שעתי לרוץ, הגוף היה כבר חם וגם הדופק כבר לא היה נורא נמוך.

יצאתי לריצה בלי לחשוב כלום ובלי לתכנן כלום, עם להפעיל את השעון אבל בלי להסתכל בו, ואז קרה דבר מוזר: כשהשעון צפצף לציון סיום הקילומטר הראשון גיליתי שרצתי אותו די מהר. כלומר בפחות משש דקות. “זה מעניין”, חשבתי לעצמי, “בואי נראה מה יקרה בהמשך”.

וההמשך, הפלא ופלא, היה שגם הקילומטר השני היה בקצב סבבה. אבל אז התעייפתי והתחיל השלב שבו אני מנהלת עם עצמי משא ומתן.

אני: אולי אני אפסיק?

עצמי: למה?

אני: כי קשה לי.

עצמי: מצוין! אחד הדברים שאת צריכה ללמוד זה להמשיך גם כשקשה. חוץ מזה שכתוב לך בתוכנית לרוץ חצי שעה והבטחת שתעשי כל מה שכתוב בתוכנית.

אני: זה נכון, אבל בתוכנית לא כתוב לי לרוץ מהר. אולי אעבור לריצה קלה?

עצמי: את לגמרי מוזמנת, אבל שימי לב שעברת כבר 3 ק”מ בקצב טוב, ויש לך הזדמנות פז לשבור פה שיא.

מפה לשם עבר עוד קילומטר, ובקילומטר החמישי באמת האטתי, אבל לא מתוך החלטה אלא כי נגמר לי הכוח, אבל הלאט הזה לא היה ממש לאט, וכך מצאתי את עצמי עוצרת את השעון בתום 5 ק”מ בתוצאה 29:29. ובשאר היום בהיתי בתמונה שהעליתי לפייסבוק עם התוצאה הזאת ולא האמנתי שעשיתי את זה.

פחות משעה טור 5

אבל לריצת הפחות-מחצי-שעה שלי היה גם אפקט אחד קצת בעייתי – היה לי כל כך קשה שבמקום שזה יעלה את הביטחון שלי זה רק גרם לי לחשוב שאין שום סיכוי שאצליח לרוץ 10 ק”מ באותו הקצב.

התשובה לזה הגיעה בדמות זיכרון פייסבוק על סטטוס שכתבתי לפני 4 שנים. באותו סטטוס הכרזתי בצער שלעולם לא אלבש יותר מידה 38. זה מצחיק, כי מאז שהתחלתי לרוץ לא רק שרוב המכנסיים שלי גדולים עלי, אלא שלפעמים אני מודאגת מזה שאולי ירדתי יותר מדי במשקל (ובחיי שלא התכוונתי. זה פשוט קרה).

פחות משעה טור 5

בריצה לא צריך לחכות 4 שנים כדי להיווכח שסתם יצאתם בהצהרות מטומטמות וכל רץ בטח יכול להיזכר בכל מיני דברים שנראו לו בלתי אפשריים ומקץ כך וכך חודשים הוא מצא עצמו עושה אותם. 

לי אין כך וכך חודשים אלא בערך חודש. אז איך אתמודד עם חרדת הביצוע שלי? שאלה טובה. מבטיחה לעדכן כשאמצא את התשובה.