פחות משעה: ואז נגמר הדלק

אמ;לק: בסוף זה לא קרה. לא הצלחתי לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה, אבל למדתי שיעור חשוב במכונאות רכב

צילום: חגי פנקר

נגיד שאתם צריכים לצאת לנסיעה יחסית ארוכה (מבחינתכם). ודאגתם למלא אוויר בצמיגים, לבדוק שהמנוע בסדר ואפילו לכוון את המראות. אבל דבר אחד שכחתם – לוודא שיש לכם מספיק דלק. ומה אתם יודעים? לא היה מספיק והוא פשוט נגמר. לי עצמי אין רישיון, אבל ממה שמספרים לי רכב בלי דלק לא יכול לנסוע וזה לא משנה אם מדובר בפרארי או ביונדאי האפורה שאני.

בואו נפסיק לדבר במטאפורות וניגש לעניין: כזכור לכם, מאז חודש מרץ אני מתאמנת כדי להצליח לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה, ואמנם בחודש אפריל כמעט לא רצתי בגלל פציעה שלא קשורה לכלום, אבל במאי חזרתי להתאמן במרץ רב.

>> לכל הטורים של מיכל יפה

עקרונית תאריך היעד שלי היה אמור להיות 16.6, מסיבות רגשיות סנטימנטליות, אבל אז גיליתי את קיומו של מרוץ הטרשת הנפוצה בשישי האחרון והחלטתי להירשם אליו, למרות ששנאת המרוצים שלי היא עניין ידוע וישן. אבל מה? אי אפשר להימנע מדברים רק כי הם גורמים לכם לסטרס מטורף, מה גם שמדי פעם כדאי לוודא שהשנאה שלכם מוצדקת.

זה נכון, אגב, גם לגבי אוכל שלא אוהבים. פעם בכמה שנים כדאי לנסות שוב. כך גיליתי בגיל 32 שאני בעצם כן אוהבת חצילים. אבל אני סוטה מהנושא.

בכל אופן, לא לגמרי הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות את זה, אבל מבחינתי זה התחלק לשני חלקים – הצד הפיזי והצד המנטלי. מבחינת הצד הפיזי אמרתי לעצמי שאו שאני יכולה או שלא, ונגלה את זה בזמן אמת (והו, כמה שזה היה נכון). מבחינת הצד המנטלי הייתי משוכנעת שלא אצליח, עקב נטייתי המפורסמת לוותר לעצמי, אבל בדיוק בגלל זה לקחתי את מורן שתהיה הפייסרית שלי. פחות פייסרית מבחינת הקצב – למרות שבדיעבד היא אחראית לזה שהחזקתי מעמד עד שלב מאוד מאוחר במרוץ, כי היא הכריחה אותי להאט חלק מהזמן – אלא יותר פייסרית מנטלית שתמנע ממני לעצור כשיהיה לי קשה.

על מורן אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל מכיוון שהיא עושה את זה בכישרון גדול בבלוג הריצה שלה, אסתפק באמירה שמדובר בגרסת המציאות לוונדר וומן.

ובחזרה למרוץ. כמו כל דבר בצבא הסיפור שלי מתחלק לשלושה חלקים – החימום, 9 הקילומטרים הראשונים והקילומטר העשירי. החימום היה למופת. עשיתי 20 דקות יוגה על פי סדרת התרגילים של רן ואז יצאנו לריצת חימום של 10 דקות ואז עוד נשארו לנו מספיק דקות כדי לעשות פיפי, לנוח קצת, לשתות כוס מים ולצאת לדרך.

החימום. אני מברכת את השמש ומבקשת ממנה שלא תטריד יותר מדי. צילום: מורן מישל

9 הקילומטרים הראשונים היו נהדרים. את זה אני אומרת רק במבט לאחור, כי בזמן אמת לא האמנתי למורן שאמרה לי שאנחנו בסדר. מבחינתי רצתי לאט מדי. אבל כמו שאומר הסטטוס שלי בוואטסאפ – "ראייה לאחור היא תמיד 6:6". ובראייה לאחור סיימנו את 9 הקילומטרים האלה ב-54:04 דקות. מה שהשאיר לנו לרוץ את הקילומטר העשירי ב-5:55. קלי קלות.

אלא שאז נגמר הדלק. בהתחלה עוד נשארו כמה טיפות שאפשרו לי לרוץ בזיגזגים כשמורן נותנת לי יד ומנסה לסחוב אותי, אבל אחרי כ-700 מטר גם זה נגמר ואפילו לא הצלחתי לעמוד זקוף. על ריצה לא היה מה לדבר בשלב הזה.

כל מה שרציתי זה לישון וכך קרסתי על הדשא. הייתי כל כך מטושטשת שלא שמתי לב שנשארו לי רק 300 מטר (שער הסיום לא היה בטווח ראייה. לפחות לא הראייה שלי). וכך ישבנו לנו על הדשא במה שהיום אני מכנה בחיבה "פיקניק". לדעתי ישבנו שם בערך עשר דקות, עד שהסכמתי סופסוף לקום.

מבחינתי בשלב הזה אפשר היה ללכת הביתה, כי המטרה שלי היתה לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה. זה לא קרה. אפשר ללכת. אבל מורן הסתכלה עלי במבט מזועזע ואמרה שאין מצב. חייבים לסיים. היא עוד ניסתה לשכנע אותי שנסיים בריצה ואף הדגימה לי על קו הסיום איך לעשות את זה, אבל כפי שאפשר לראות בתמונה, המבט שהסתכלתי עליה היה של "אני לא מכירה את האישה הזאת".

לא יודעת מי האישה הזאת ומה היא רוצה ממני. צילום: חגי פנקר

אחרית דבר

למחרת בבוקר קמתי ו… כלום. לא כאב לי כלום. יצאתי לריצת שחרור קצרצרה ועדיין לא כאב לי כלום. זה די מדהים לאור העובדה שרק חודשים ספורים לפני כן ריצה כזאת – או אפילו פחות – היתה גורמת לי לשרירים כואבים למשך כמעט שבוע, באופן שבקושי הייתי הולכת.

ומה אני לומדת מזה? שההכנה שלי היתה טובה מאוד. שהשניים וחצי אימוני חיזוק בשבוע – אימוני החיזוק הרשמיים של המועדון בימי ראשון וחמישי, ואימון הריצה היחפה בחוף ביום שישי, שהוא אימון חיזוק לרגליים לא פחות ממה שהוא אימון ריצה – השתלמו בענק. שהמנוע והגלגלים היו במצב מצוין, אבל ש… נו, בלי דלק פשוט אי אפשר לנסוע.

שואלים אותי אם אני מתבאסת, והתשובה שלי היא שלא. כי אחרי הכל נתתי את כל מה שהיה לי – ליטרלי – ושבדרך למדתי שיעור חשוב.

אז מה עכשיו? קודם כל אני צריכה ללמוד לאכול כמו שצריך ואז נראה.