הים יפה הבוקר

הים יפה הבוקר

השבוע אני לא אדבר על ריצה (למרות שאני שמחה לספר שביום שלישי הצלחתי לעשות את סיבוב ה-400 בהדר יוסף ב-1:50 דקות, שזה הכי מהר שלי מאז חוג האתלטיקה בגיל 10), אלא קצת מסביב. למה? כי למרות שם הטור הזה ומטרת תוכנית האימונים שלי, מטרת העל היא לא ריצה. וכשרן שכנע אותי לבוא להתאמן אצלו הוא לא אמר “תבואי, אני אגרום לזה שתצליחי לרוץ 10 ק”מ”, או: “תבואי, אני אהפוך אותך לרצה מהירה” (למרות שהחלק הראשון כבר קרה ועל החלק השני אנחנו עובדים ברגעים אלה). מה שהוא אמר לי זה שהוא יכול לעזור לי לשפר את החיים שלי. כן, האמירה היומרנית הזאת גרמה לי להרים גבה, אבל מכיוון שבאותו הזמן הייתי עם גב תפוס והוא שחרר לי אותו בעזרת טיפול שיאצו, הייתי מוכנה לכל הפחות להקשיב.

>> פחות משעה: מרגליים כלות לרגליים קלות

>> פחות משעה: 400m down 9.6km to go

אבל אני מקדימה את המאוחר. סיפורנו מתחיל ב-16 ביוני 2016. מה קרה ב-16.6.16? הייתי בטיול חברה בנהריה והשכם בבוקר יצאתי לטייל על החוף. והטיול הקטן הזה היה כל כך מהנה, שמייד שאלתי את עצמי למה אני לא עושה את זה יותר. זאת לא הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי שאלה כזאת, ואיכשהו זה תמיד מתמוסס.

זה כמעט גם קרה הפעם, ההתמוססות, אבל איפשהו בפנים נשאר איזה פתית שלג שרק חיכה להתחיל להתגלגל. ואוהו, איך שהוא התגלגל. בקיץ האחרון ביליתי בים כמות שעות כמו שלא הייתי לדעתי רוב שנות חיי (זה לא גרם לי להיות שזופה, אגב, אבל כן הבהיר לי יופי את השיער) וגם… חזרתי לרוץ.

המשפט שבכותרת הוא משהו שאני חוזרת ואומרת לעצמי לא מעט בתשעת החודשים האחרונים, וספציפית הוא נאמר השבוע כשהגעתי ברביעי בבוקר לאימון היוגה של אנדיור, שמתקיים בחוף גורדון (בשלב הזה על הדק מעל החוף, אבל מספרים לי שבקיץ הוא מתקיים על החוף עצמו). ובאמת להתחיל את היום מול הים זה אחד הדברים הכי טובים שאדם יכול לעשות לעצמו, ותוך כמה אימונים גם אצליח לעמוד על הראש ואז חיקוי בן גוריון שלי יהיה מושלם.

כיום אני רצה 3 פעמים בשבוע, מתוכן פעם אחת ריצה יחפה על החוף, ועושה עוד שני אימוני חיזוק ועוד 2-3 אימוני יוגה (ולא, לא התבלבלתי בספירה. שני אימוני יוגה מתקיימים בערב בנוסף לאימונים אחרים ועדיין יש לי יום אחד נטול פעילות – שבת).

אני מתחזקת. צילום: טל בר דוד

אני מתחזקת בעזרת השם. צילום: טל בר דוד

קבוצת ריצה – כן או לא?

כששואלים אותי אם אני מתאמנת בקבוצת ריצה אני לא ממש יודעת מה לענות. כי מצד אחד ארבע פעמים בשבוע אני הולכת לאימונים קבוצתיים (מתוך שישה שיש למועדון) וחצי מהאימונים באנדיור הם אכן אימוני ריצה (והחצי השני כולל אימוני חיזוק, שחיוניים מאוד למי שרוצה לרוץ טוב יותר ולהיפצע פחות).

מצד שני, כאמור, ריצה היא לא בהכרח המטרה. נכון שיעד של מרחק או של זמן הוא משהו שקל להגדיר ואילו המושג “לשפר את החיים” הוא מאוד מופשט. שלא לדבר על זה שתמונה שווה אלף מילים ואם תעלו לפייסבוק תמונה של שעון הריצה עם המספר 42.2 (או 21.1 או 10 או מה שזה לא יהיה) כולם מייד יבינו מה השגתם, בעוד שכדי להסביר כמה אתם מרגישים טוב עם עצמכם וכמה החיים שלכם נראים אחרת תידרשו אולי לאלף מילים וזאת עבודה הרבה יותר קשה.

אז בואו נסכם שהתשובה היא כן, אבל לא רק. ומי שרוצה רק לרוץ ולהגיע להשגים בריצה ו”תעזבו אותי באמאש’כם מכל הדיבורים האלה על שיפור החיים” – יכול. ומי שמחפש גם משהו מעבר – שיידע שהוא גם יכול לקבל את זה.

ובאותו נושא, השבוע העלתה חברתי מורן מישל תהייה בבלוג שלה למה יש פחות נשים שרצות. ותשובתי היא שאולי רובן לא יודעות שריצה היא רק אמצעי למטרה שנראה לי שכולן יחתמו עליה: לשפר את איכות החיים שלהן, להשקיע בעצמן (במקום בילדים, בזוגיות, בעבודה, וכו’), להיות בריאות יותר, מאושרות יותר ולייצר מקום שבו האיזון מאפשר להן להיות טובות יותר עבור עצמן.